בת"א יש פרוייקט של העיריה שנקרא 'שירה עברית':
בחזית תחנות אוטובוס ברחובות המרכזיים שמו בתים מחמישים שירים עבריים שנבחרו ע"י תושבי העיר.
זה מיזם נפלא שנזכרתי בו עכשיו :)
שיר להשכיר,שיר להשכיר
על גב כל תחנה בעיר
שיר להשכיר,שיר להשכיר
לכל זקנה, לכל צעיר
שיר להשכיר,גם בשבילך!:
בחר את המשפט שלך
[ליצירה]
תודה רבה, ובמיוחד תודה לרננה על החמשיר להשכיר :-)
מי שמעוניין להפיץ את הבשורה ולתלות שיר להשכיר בשכונה או בכל מקום חביב אחר, מוזמן לפנות אלי באי-מייל.
[ליצירה]
בת"א יש פרוייקט של העיריה שנקרא 'שירה עברית':
בחזית תחנות אוטובוס ברחובות המרכזיים שמו בתים מחמישים שירים עבריים שנבחרו ע"י תושבי העיר.
זה מיזם נפלא שנזכרתי בו עכשיו :)
שיר להשכיר,שיר להשכיר
על גב כל תחנה בעיר
שיר להשכיר,שיר להשכיר
לכל זקנה, לכל צעיר
שיר להשכיר,גם בשבילך!:
בחר את המשפט שלך
[ליצירה]
כנפי, תודה רבה על הקישור!
* למי שמתכנן לקרוא את הסיפור "פילים עגומים" שדובר בו לעיל - ייתכנו ספוילרים (בעברית: הורסנים) *
הדפסתי את הסיפור וקראתי בשבת, היה מעולה. סוף סוף הבנתי איך אסתר, חתלתול ומישי נזכרו בסיפור הזה - השיר קשור ל"פילים עגומים" בשתי רמות: ברמת הרעיון (יצירה ארס-פואטית שגם קצת צוחקת על עצמה), וברמת המימוש (השיר הקטן שלי מממש את הרעיון שהוא מביע, בכך שהרעיון עצמו כבר נהגה).
לגבי הפואנטה של הספר ("מרחב היצירות הוא סופי"), אני באמת לא חושב שצריך לדאוג. ברוב תחומי האומנות מרחב היצירות הוא אדיר, כנראה הרבה מעבר לסכום האנשים שאי פעם יחיו על הכדור. אפשר גם להסתכל קצת על ההיסטוריה של האומנות, ולראות שהטעם של האנושות גם מתעדכן מפעם לפעם. יצירות מוזיקליות שנשרקות בימינו במקלחות היו מתקבלות בשאט נפש בתקופות אחרות.
אז אפשר להירגע.
תגובות