הוא רצה רק כמה דקות, להנות מהעשבים שצמחו קצת, מהשמש שהשתובבה עם עצמה ברקיע, במין מחול אנוכי משובב נפש שכזה, משוחרר. אבל הפעיה כבר נשמעה, והוא היה חייב ללכת. למען האמת, הוא ידע שיספיק להגיע גם אם יישאר, הרבה דברים צריכים עוד לקרות לפני שיגיע תורו להכנס, והוא ראה את זה כבר כל כך הרבה פעמים. אבל הוא פחד לאחר. אחרי הכל, זה כל מה שהוא יודע לעשות, ובשביל זה הוא שם.

ושוב, פעיה רכה, שברירית. והוא האיץ את צעדיו, מתלבט אם להשחיז את סכינו, ומחליט שלזה יש זמן.

הפעיה הזו, עם כל עדינותה, לא היתה מה שנגע לליבו בימים אלו. כשהיה צעיר הוא היה פורץ בבכי לשמעה. היום הוא יודע שממילא אין ליצורים כאלו סכוי. הסוף האפשרי החלופי הוא שהוא יהפוך לתיש רטנוני. הפעיונת הזכה תיעלם בכל מקרה. והנה- הוא כבר רואה את הגדי לועס בשלווה עלים. לא יודע שהמוות כבר אורב לו.

החתולים היו החלק המשעשע בעניין. כל פעם הם הגיעו מכיוון אחר. הוא הביט כה וכה ואז איתר את החתול, אורב בשקט, הפעם ליד עצי התאנה. מלבד החתול, כל העסק היה די משעמם. הוא לא הבין איך הם לא מפסיקים את האיוולת הזאת, איך הם לא מבינים שהכל ידוע מראש, שזה ממשיך לקרות כל הזמן ורק את החיות מחליפים? לא נמאס להם למלא את אותו התפקיד בהצגה הזאת, שלא נגמרת? המציאות הזו היתה טפשית, את זה הוא כבר הבין מזמן. אבל אלו היו החיים שלו.

וגם הוא, הזכיר לעצמו, חלק מכל זה. פעם הוא קיווה להיגאל. בזמן שכל החיות רדפו בצורה כל כך לא תכליתית אחת אחרי השניה, רק למען הרגע, הוא דמיין את העלמה שתציל אותו. הוא ידע שזה לא מקובל, לחלום חלומות שכאלו, אבל הוא לא ראה מוצא אחר. הוא היה זקוק לאיזו טלטלה, לסיבה טובה מספיק לעזוב את החיים הנוחים האלו.

פעם אחת היא הגיעה. היה לה שיער שחור יפה, וחצאית ארוכה ארוכה, כמו של נסיכות. היא התיישבה לידו. באותו יום הוא התיישב על גדם עץ, ואחרי שהיא הגיעה הוא שמח על כך מאוד, כי זה נראה לו רומנטי ומקסים למדי. בטח טוב יותר מהמקומות האחרים שהיה עשוי לשבת בהם- כמו הבליטה החיצונית של המזגן, או ארגז הפוך מזדמן.

היא הביטה יחד איתו, מלאת פליאה על כך שמות הגדי לא מעציב אותו. הוא הסביר לה יפה את הפילוסופיה שלו, וכמה שהסוף של החתול הרבה יותר עצוב. כמה עצוב לראות יצור חכם כל כך, ערמומי וזריז, נופל שוב ושוב במלכודת הטפשית הזאת. וכמה שלנו אפילו אין סכוי, אם ככה הכל פועל. אחרי שהיא התרשמה מזה שהוא יודע בדיוק מה עומד לקרות, היא שאלה אם יוכל לבוא איתה לסרט, אחרי העבודה. "אחרי העבודה?" הוא שאל, מבולבל. "כן", היא חייכה. "אני לא מתכוונת לחכות כאן, העסק עם הפר לא נשמע לי יפה במיוחד, אבל מה אתה עושה אחר כך?" והוא לא ידע. כי אחר כך, אחר כך הכל מתחיל שוב, הוא ניסה להסביר לה. ושוב יש את הגדי. "כן", החיוך שלה קצת התעמעמם. "אבל כמה זמן זה כבר לוקח? ועכשיו שעון חורף, הערב ארוך". ערב? הוא זכר שפעם, כשהיה ילד, שמע את המילה הזאת. אבל לא היה לו מושג מה הוא עושה בערב. הבחורה היפה אמרה רק, "שיהיה", והלכה. כל העניין עם הפר באמת לא היה נחמד.

אם כי לפעמים זה היה מעניין. פעם אחת, ביום קיץ חם, זה היה פר זירה אמיתי. כזה שאתגר להתמודד מולו. שחור כמו זפת. לא, שחור כמו הרוע בעצמו, עם קרניים שטניות והבהוב מטורף בעיניים. הוא לא פחד. הוא יודע כבר מה הסוף, הוא יודע שהוא חייב לנצח. שזה פשוט ככה, אבל הוא רצה שהפר הזה יגמור בכבוד. לכן הוא צעק "בן בליעל" ו"שור מועד שכמוך!" וכל מיני עלבונות שעלו בדעתו, כדי שהשור יחשוב שהוא באמת עושה עליו רושם, שיחשוב שהוא לא סתם הובל לשחיטה, אלא נאבק על חייו. ואז היתה שוב פעיה רכה.

והיו התקופות בהן רקם תכניות המלטות. הוא הביט במראהו בברק סכינו, ואמר לעצמו "יכולים להיות לי חיים אחרים". והוא המציא בריחה נועזת אל איזו ארץ זבת חלב ודבש. בריחה עם אפקטים של סרט- מים שנעמדים דום לכבודו, וכל מיני דברים כאלה. אבל ידו האוחזת בסכין לא היתה חזקה מספיק. ותמיד היא זזה כך שהדמות שנשקפה אליו, נראתה פתאום קטנה, וחסרת חשיבות. והוא היה מתיישב שוב.

הוא התיישב בכבדות על סלע על שפת הפלג הקטן, מחכה לתורו. והנה, הנה הכלב כבר מגיע. הנה החתול שמנסה לברוח, למרות- שכמו לכל אלו שקדמו לו- אין לו סכוי.

לפעמים הוא היה מרגיש אחרת. כאילו כל זה איננו רק מחזה נלעג של עולם משועמם. לפעמים החתול נראה לו כאל מצרי רב כוח, המקל היה שבטו של מלך אשורי, והפר היה בעל בכבודו ובעצמו- אל הסערה והפריון. הוא הרגיש שממש מתחת לאפו מתחולל איזה קרב איתנים, ושהוא, באיזשהו אופן, משמש כלי הכרחי בקרב הזה. אז היה מסתער על השור בקריאת "שמע ישראל" מהדהדת, מקווה שאם מישהו יכתוב פעם סיפור על הקרב הזה, הוא לא ישכח לציין את הרגע ההירואי הזה.

אבל לרוב, לא היו שם אלים או מלכים, לא שטן ומלאכים, לא תופים וחצוצרות, אפילו לא פיות וקסמים. רק מספר דמויות ביזאריות. מריונטות בידי מפעיל חסר דמיון. והוא רק עשה את העבודה שלו.

הוא הביט בנשיכה, ובכלב המתיישב במלונתו בכשכוש זנב. וידע שבעוד רגע קט, מישהו יצא מן הבית. הוא אף פעם לא הצליח לראות את פניו של המישהו הזה. כנראה שבבית חיה משפחה שלימה, כי לפעמים הוא הבחין בידי גבר גדולות, לפעמים ברגליים זעירות של ילדה, ולפעמים בקול מחוספס של אישה קשת יום. אך לא משנה באיזו זווית ישב וכמה התקרב, הוא לא הצליח להדביק להם פנים. המקל היה השחקן החשוב.

והכל היה רגיל, ומשעמם. ומאז העלמה שחורת השיער לא יצא לו לדבר עם איש. ולכן הוא החליט להשתעשע קצת. סתם. זה לא יכול להרוס כלום, הוא ידע. אחרי הכל, הכל ממשיך תמיד להתרחש, בדיוק באותו אופן. אז מה כבר יקרה אם הוא ילך ללטף את הכלב? ברגע שהצעדים מהבית ישמעו הוא יחמוק אל בין צללי התאנים, והכל ימשיך. זה חייב להמשיך. והכלב, אחרי הכל, הוא ידידו הטוב ביותר של האדם, אז שום דבר רע לא יכול לקרות. הוא הסיט כמה עלים, ו...

**

לצמחים וחיות, יש מלאך שאומר להם גדל. והם גדלים. לעומת זאת, בני אדם גדלים, ואז נוצר להם מלאך. טוב, זה לא מדוייק. מלאכים לא נולדים מסתם מעשים רגילים.

**

ופתאום התחילו לצוץ, סתם ככה, מהאוויר, מלאכים קטנים. כיון שאנשים לא רואים מלאכים, הוא לא ידע שהמלאכים שלו אינם זהובי שיער. הוא לא ראה איך שש כנפי החרק השחורות שלהם מעפעפות בשמחה באוויר, מאיימות לגרום לסופה מעל לסנטראל פארק. הוא לא ראה איך הם מקיפים את מלאך המוות.

הוא רק הלך, וליטף את הכלב (פאק. עוד מלאך). והכלב כשכש בזנבו (כי כך אמר לו המלאך החדש הזה לעשות). והוא אחז ברצועת הכלב (והטבעת סביב מלאך המוות נתהדקה), ואמר לו "רוצה לצאת לסיבוב קצר?" כי המישהו שבתוך הבית יכול לחכות רגע, לפני המקל. הרי שעון קיץ עכשיו, ויש זמן.

והכלב קפץ מעבר לפלג הקטן. והשוחט, שקפץ אחריו, כבר ניחש שאולי הוא לא ירצה לחזור. כי אולי, אולי הוא יפגוש בה פתאום, והיא רק תגיד "ידעתי שבסוף תבוא". ואולי, אולי יקרה משהו אחר לגמרי.

*

לא רחוק משם, נעמד מלאך המוות לפני כסא הכבוד. "זה עתה חזרתי משוט בארץ" הוא אמר בקול שנשמע לדעתו נכנע. "והוא פשוט הלך, החצוף!" הוא התחיל להשמע לעצמו כמו ילד בכיין, שלקחו לו את הצעצוע. אבל הוא אהב כל כך את האש והמים. ואהב את הסוף- כשהוא ניצב על גוויית השור, ובן האנוש לא מסוגל להביט בו. סוף מלא עצמה שכזה.

ואפילו מלאך המוות לא מסוגל לראות את הא-לקים, אש אכלה. ולכן הוא לא ראה, שהא-ל חייך לעצמו ומלמל משהו שנשמע ממש כמו "נצחוני בני". ושהוא חתם על כל הספור הזה ועל כל הגלות הזאת "The End". סוף סוף.