ממש חמוד!
אתה ממש מעביר פה את מגילת אסתר; איך שמרדכי (שהוא בטח הדמות הלבנה) הוא זה שלמעלה, והמן למטה. העיניים של מרדכי טובות ורכות ואילו של המן צרות ורעות...
ממש יפה...
יום חצילי במיוחד ;-)
ליתוש.
והיהודים שותים יין אדום. רקע לעלילת דם.
ביטוי חזותי הולם למשפט. למרות שלמעשה, זה לא לגמרי הפוך, הרי מרדכי למעלה... (טוב, אם היו רוצים שבאמת לא נבדיל היו אומרים מלכתחילה הפוך: "בין ארור מרדכי לברוך המן" לא עלינו. כנראה שזו סתם עוד דרך לעבוד על עצמנו, אף אחד לא באמת רוצה להגיע לרמה כזו של חוסר מודעות)
כמובן שברוב עצלנות לא טרחתי לבדוק את המקור וצטטתי הפוך, זה אמור להיות " בין ארור המן לברוך מרדכי" ועמכם הסליחה.
למרות ששעוד "ונהפוך" אחד לא יכול להזיק נכון?
[ליצירה]
ממש חמוד!
אתה ממש מעביר פה את מגילת אסתר; איך שמרדכי (שהוא בטח הדמות הלבנה) הוא זה שלמעלה, והמן למטה. העיניים של מרדכי טובות ורכות ואילו של המן צרות ורעות...
ממש יפה...
יום חצילי במיוחד ;-)
ליתוש.
[ליצירה]
והיהודים שותים יין אדום. רקע לעלילת דם.
ביטוי חזותי הולם למשפט. למרות שלמעשה, זה לא לגמרי הפוך, הרי מרדכי למעלה... (טוב, אם היו רוצים שבאמת לא נבדיל היו אומרים מלכתחילה הפוך: "בין ארור מרדכי לברוך המן" לא עלינו. כנראה שזו סתם עוד דרך לעבוד על עצמנו, אף אחד לא באמת רוצה להגיע לרמה כזו של חוסר מודעות)
[ליצירה]
כמובן שברוב עצלנות לא טרחתי לבדוק את המקור וצטטתי הפוך, זה אמור להיות " בין ארור המן לברוך מרדכי" ועמכם הסליחה.
למרות ששעוד "ונהפוך" אחד לא יכול להזיק נכון?
[ליצירה]
אפשר לנסח את זה בתור מדרש ולצרף את זה למדרש איכה, או להמציא קובץ חדש ,יקראו לו משהו כמו "מדרש מקיץ נרדמים" או "ברינה יקצורו"... (או יחפורו)
הייתי מוסיף רק כמה מימיות זיעה של חיילים, או שאולי הם הצטרפו בג'ריקנים מכפר מיימון?
שמואל
[ליצירה]
שימוש מצויין במבנה,
אבל קשה לי להיות שותף להיפוך האופטימי בסוף,
מה גם שהוא לו מוסבר דיו.
אגב, ברגע הראשון היה נדמה לי שזה תגובה לדבר האחרון שכתבתי (כן כן, נורא אגוצנטרי מצידי...) ממש אתמול,
אבל שניהם פורסמו באותו זמן. בכל מקרא הדמיון די מפתיע
(חוץ מהאופטימיות)
מוחות גדולים וכל זה...
יום טוב
ו"מלכות שבהוד" שמח
נביש
[ליצירה]
לא ברור לי בכלל מה זה "דיאלוג" אבל משהו בקטע הזה לא עובד, למרות שהכתיבה בסדר והרעיון העקרוני מצויין.
אולי בתוך סיפור יותר מורכב, עם התחלה, סוף ואולי איזו התרחשות באמצע?
או להפך בתור קטע יותר מופשט?
בכל מקרא נהנתי מהרעיון , ומקווה שגם בתור מבוגרים נוכל לחלום מחוץ למסגרות רבועות וגבולות הסטרטוספירה
שיהיה יומטוב והרבה חציל
נביש
[ליצירה]
נפלא, כתוב היטב. אולי עדיף בלי הפן המונולוגי, ויותר לנסח את זה בתור סיפור [פחות שיתוף של הדוברת במחשבותיה (אולי אני אעשה כך וכך)ויותר תיאור שלהם, אולי לא בגוף ראשון] לדעתי זה ייתן לזה גוון רציני יותר.
הזכיר לי מאוד את הספר של מיכל גוברין "השם", בקטע של החזרה בתשובה, היחס האישי לאלוהים והפרוכת, אם כי שם זה שונה מאוד. הדמיון מצמרר...
שנה טובה של כתיבה פורה ומפרה
שמואל
[ליצירה]
הנה מתעוררים בי רצונות לשחוט איזה כבש, להקריב מנחה לבעל, לשאת תפילה לדגון, ולהשתחוות לאשתורת.
ואתם חשבת שהרגתם את יצר העבודה הזרה...
יום טוב וחציל
נביש,
[ליצירה]
זהו. קלעת בול. ועוד שמונה פעמים. מצויין
אולי הייתי מוותר על האחד לפני אחרון, קצת בנלי.
אבל הדימויים של חוט ברזל, כספית- איזה דיוק.
היציבות מתוארת בכל הבתים בעיקר בחסרון שלה.
אולי כי שכהיא נמצאת היא- כמו השקט- לא מורגשת.
אולי הרגש בהגדרתו הוא חוסר יציבות.
נביש
[ליצירה]
מר פרידמן הניכבד (אך המתעקש שיתיחסו אליו כאל מסטול)
חסר לי במאמר שלך סיכום, שאולי יבהיר למה ראית צורך במשל היווני (המעט סתום לטעמי) ואת הקשר שלו להצגת הדברים בעין היהודית.
מכיוון שלא הצלחתי לסכם לעצמי מה ניסית לומר בדיוק, הביקורת שלי תהיה נקודתית בדברים שהפריעו לי.
לגבי רבי נחמן, הציטוט פשוט לא נראה לי מקורי הוא לא מתנסח ככה בדרך כלל (אם כן אשמח לדעת מאיפה זה לקוח) זה יותר נשמע כמו ארז משה דורון או מישהו בסגנון.
לגבי הטענה על כוח נפרד. לא ברור לי מה אתה טוען. כשר' נחמן מדבר על דיבור עם האברים, הוא לא מתכוון שיש להם יישות עצמית. זו פשוט דרך להתגבר על הפעולה הרפלקסיבית של האדם. המקורות שהבאת בעניין כולם מובנים מתוך הקשרם המקורי, ולא מציינים שום יחס מיוחד לגוף.
מה שאתה מתאר כקטרזיס אינו אלא האדם עצמו. ולא שיש לי הוכחות לזה אבל אני גם לא מבין את שלך.
לגבי אליהו- מי אמר שהייתה לו ודעות? וכבר לימדונו ה"מי השילוח" ור' צדוק מלובלין וכמובן גם קירקגור על אלו שפעלו את הפעולות הדצתיות הגדולות ביותר דווקא מתוך הספק.
היהדות בוודאי לא מקבל את העול כמות שהוא. הציווים ה"גשמיים" נתפסים כהמשכת קדושה לעולם הגשמי. איננו מעונינים בגשמיות, וגם לא ברוחניות "שלא מהעולם הזה" סטייל ישו. אנו מוניינים להעלות את הכאן והעכשיו, למשמע אותו. לא צריך להאתעמק במושגים של כוח עליון ונסתר בשביל זה.
עצם האקט של לקיחת פעולה בנאלית והפיכתו למעשה "דתי" ממשמעת אותו, חוצה את הגבולות שבין הגשמי לרוחני. "רוחני" בהקשר זה הוא דבר בעל משמעות.
(אפילו עם זו משמעות רק במסגרת המערכת הסגורה של הדת. שכן מסגרת זו טובה כמו כל מסגרת אחרת)
המקרים ההסטוריים שציינת אינם תיאור של האדם הנותן לכוח אחר להשטלת עליו. להפך זה האדם בשיא אנושיותו. המהפכנים בצרפת ביקשו להרוג את ה"מלך" בכל הרמות- כלומר גם להרוג את אלוהים ולהמליך את עצמם. אין שום מרחק בין השכל לאדם. הרצון הוא אותו רצון, ולא קיים דבר מלבדו.
שוב- המאמר עצמו מעורפל ולכן אין לי איך להתקיף אותו חזיתית.
אולי הדברים שאתה אומר בסופו של חשבון לא כל כך רחוקים ממה שאני חושב.
נביש
[ליצירה]
[ליצירה]
טוב. אז קראתי 3 פעמים ועדיין קצת קשה לי. אפילו הרבה.
אך בכל זאת למיטב הבנתי כך הם הדברים::
האתמול, העבר , הוא העשב הגבוה, המאפשר תיקוות גדולות, כי לא רואים דרכו. התיקווה היא שנוכל על הכל, אפילו על המוות, וכמו יחזקאל נוכל להחיות עצמות יבשות.
אפילו את הזיווג הבלתי אפשרי של היום בלילה נוכל
(האפשרות לאהבה בכלל? להתגבר על הפער המגדרי ולגשר בין המינים? אולי השלום הסופי בין השמש והירח במדרש בבראשית? או אחדות באופן כללי?)
מכאן והלאה הרבה יותר מעורפל לי:
לקחת את ידי
עכשיו- החיים מתקדמים מתמסדים,נהיים פחות תמימים. לא ברור מה עבר תחת ידך, למה התכוונת במעשיך. הכל פחות הרמוני. או אולי:
אז- בדשא הגבוה, במעשה תמים, הכול היה יכול להיות.
החספוס המילולי-
היום בדשא הנמוך, הדברים ברורים וחד משמעיים, חסרי דמיון ומפוכחים. וזיכרון של האפשרויות האנסופיות של אתמול, של מילים גולמניות, מחוספסות, ללא משקל הנסיון והציניות, לא מושחזות ומחודדתו, אומרות את מה שהם מתכוונות ולהפך- נתונות טעם לחיים גם היום, ואפילו תקוות לעתיד
או משהו כזה...
נוגע בכל מקרה.
תודה.
נביש
[ליצירה]
ידידי שלמה שוק, מלמד כי הכתיבה היא נגיעה במימד האינסוף. באנסוף הכל אפשרי כידוע, ולכן מה שנכתב בהשראה הנכונה, עתיד לגרור קריאות שהמשורר לא בהכרח התכוון אליהם.
לאחר הקדמה אפולוגטית זו, אני יכול לומר שהקריאות של השיר כ "חוסר נשימה" כפשוטו, לא עושים חסד לשיר ולמשוררת. מה מוסיף השיר לידע שכבר יש לנו על דום-לב והחייאה? השיר לא רומז לזה הוא אומר את זה במפורש!
מה כן נרמז?
נרמזים כאן הדברים שאנו באמת זקוקים להם לא בשביל החייאה, אלא בשביל לחיות בכלל:
ידיים, מגע, עיסוי- לב, מעגל.
לפעמים אנו כבדים ומוטלים, נופלים על הרצפה, מתרחקים מכולם. לפעמים אנחנו דווקא זקוקים שיקיפו אותנו במעגל, שיגעו בנו, שיעסו.
הנשמה, החייאה...
נביש
תגובות