עד דלא ידע בין ברוך מרדכי לארור המן
עוד אחד .
-
מילא
לקט יצירות
קשור אלי
- [ליצירה] מצחיק שנה שעברה היתה תערוכה במוזאון ת"א של אמן ידוע ששמו ברח לי מהראש שעשה סדרת קלפים שלמא מהמקרא היה מעניין [ליצירה]
- [ליצירה] חמוד מאד. [ליצירה]
- [ליצירה] יפה. מאוד פורימי, ומעביר את הרעיון של "ונהפוך הוא" ועד דלא ידע - הרע והטוב כמראות, כשני צדדים של אותו דבר, כי הרי שורש הרע הוא ג"כ טוב... [ליצירה]
- [ליצירה] ממש חמוד! אתה ממש מעביר פה את מגילת אסתר; איך שמרדכי (שהוא בטח הדמות הלבנה) הוא זה שלמעלה, והמן למטה. העיניים של מרדכי טובות ורכות ואילו של המן צרות ורעות... ממש יפה... יום חצילי במיוחד ;-) ליתוש. [ליצירה]
- [ליצירה] ושמת לב שאולי מלבד לכמה פרטים קטנים אין כזה הבדל בינהם... [ליצירה]
- [ליצירה] והיהודים שותים יין אדום. רקע לעלילת דם. ביטוי חזותי הולם למשפט. למרות שלמעשה, זה לא לגמרי הפוך, הרי מרדכי למעלה... (טוב, אם היו רוצים שבאמת לא נבדיל היו אומרים מלכתחילה הפוך: "בין ארור מרדכי לברוך המן" לא עלינו. כנראה שזו סתם עוד דרך לעבוד על עצמנו, אף אחד לא באמת רוצה להגיע לרמה כזו של חוסר מודעות) [ליצירה]
- [ליצירה] כמובן שברוב עצלנות לא טרחתי לבדוק את המקור וצטטתי הפוך, זה אמור להיות " בין ארור המן לברוך מרדכי" ועמכם הסליחה. למרות ששעוד "ונהפוך" אחד לא יכול להזיק נכון? [ליצירה]
- [ליצירה] פשש..... יפה... [ליצירה]
- [ליצירה] חמוד מאד. [ליצירה]
- [ליצירה] בכלל ציירת את העלה נכון? כמו בסיפור של O HENRY.... (לא באמת) נביש [ליצירה]
- [ליצירה] קיטועי השורות מכוונים ולכן התשובה היא תמיד אמביוולנטית ואולי הפחד מפני האדם האחר והפחד מקול (התגלות)האל אינם רחוקים. (אני מושפע לאחרונה רבות מלווינס) ואם כבר יש התגלות כלשהי, איך יודעים אם זה באמת א-לקים או אלוהים אחרים? נביש [ליצירה]
- [ליצירה] אם הייתי מבין... אם הייתי מבין מה המילוי לא הייתי צריך לכתוב שירים. אם היו אנשים ש"ב א מ ת" מבינים בשירה היא לא הייתה מעניינת. כי אז לכל שאלה הייתה תשובה אחת והייתי נאלץ לענות ש "א מ ת" זו לא בדיוק הכוונה שלי. אבל אין ב א מ ת מבינים בשירה, ומה אני בכלל מבין ב " א מ ת" ובאמת יכול להיות שהאמת היא גם החור וגם המילים שממלאות אותה... אבל מה אני מבין... נביש [ליצירה]
- [ליצירה] היה עדיף שלא תאכילי אותנו בכפית את המוסרשכל בסוף, הקטע מספיק מובן וישיר. אני נהנה כל פעם מהקטע של לקחת את המטאפורה ולהפוך אותה למציאות של הסיפור, את עושה את זה מצויין. השורה על הדמעה המרחפת בין העצים היא טובה מידי לקטע פרוזה כזה, תעשי COPY PASTEותהפכי את זה לשיר. "עבדים טובים"- זה אמור להיות סוג של פוליטיקלי קורקט? לא מובן... וכמובן, כל-כך ברור שהמקום הראשון שבו ארכיאולוגית תגלה אותו יהיה באבק העבר, איך לא... שבתשה לומום בורך נביש [ליצירה]
- [ליצירה] טוב. אז קראתי 3 פעמים ועדיין קצת קשה לי. אפילו הרבה. אך בכל זאת למיטב הבנתי כך הם הדברים:: האתמול, העבר , הוא העשב הגבוה, המאפשר תיקוות גדולות, כי לא רואים דרכו. התיקווה היא שנוכל על הכל, אפילו על המוות, וכמו יחזקאל נוכל להחיות עצמות יבשות. אפילו את הזיווג הבלתי אפשרי של היום בלילה נוכל (האפשרות לאהבה בכלל? להתגבר על הפער המגדרי ולגשר בין המינים? אולי השלום הסופי בין השמש והירח במדרש בבראשית? או אחדות באופן כללי?) מכאן והלאה הרבה יותר מעורפל לי: לקחת את ידי עכשיו- החיים מתקדמים מתמסדים,נהיים פחות תמימים. לא ברור מה עבר תחת ידך, למה התכוונת במעשיך. הכל פחות הרמוני. או אולי: אז- בדשא הגבוה, במעשה תמים, הכול היה יכול להיות. החספוס המילולי- היום בדשא הנמוך, הדברים ברורים וחד משמעיים, חסרי דמיון ומפוכחים. וזיכרון של האפשרויות האנסופיות של אתמול, של מילים גולמניות, מחוספסות, ללא משקל הנסיון והציניות, לא מושחזות ומחודדתו, אומרות את מה שהם מתכוונות ולהפך- נתונות טעם לחיים גם היום, ואפילו תקוות לעתיד או משהו כזה... נוגע בכל מקרה. תודה. נביש [ליצירה]
- [ליצירה] מאוד בוגר... [ליצירה]
- [ליצירה] המשקל הזה באמת מתאים רק לשיר ציני [ליצירה]
- [ליצירה] ראשית כל ברכות לרגל פרישת הכנפיים. כולנו צריכים להחליף זהות מפעם לפעם כדי לעוף לגבהים חדשים. שנית- הארה כללית: אני קורא את השיר. אני קורא אותו שוב. פעם שלישית. ונעצר. כמה טוב שיש כאן באתר שירים שעוצרים אותי וגורמים לי ליקרוא אותם 3 פעמים. בשביל דברים כאלה שווה להיות חלק מהיצירה הזאת שנקראת 'צורה'. ולשיר עצמו: יש כאן דימוי אחד שולט, של הנפש כים. שירים רבים משתמשים בדימויים כאלו, אך הרבה פעמים בצורה פשטנית. כאן הים הוא דווקא מורכב. שני כוחות- גאות ושפל, שני מצבי נפש הפוכים. שני המצבים הקיצוניים מובילים את הדמות בשיר אל כאב. מכאן כבר אני לא לחלוטין משוכנע: נראה ששני הכוחות הם בעצם שני תיאורים הפוכים לאותו דבר. הליכה עד הקצה. עד קצה הכאב והתפיסה לגאות, עד סוף התהום והספיגה בשפל. מעצמך לתוכך, שניהם בו זמנית. גבול הכאב והספיגה- שניהם שווים, והפוכים מיצוי עצמי ללא גבולות אך ללא וויתור עצמי. התוצאה הבלתי נמנעת היא תמיד התנפצות. עוד ביטוי לכפילות הזאת, של מיצוי עצמי מבפנים ומבחוץ- היא נקודת המבט המורכבתה של הדמות . האם הים בתוכה, מחוצה לה היא עצמה? אני לא בטוח שהשניות הזאת מכוונת, אבל היא מוצלחת ותורמת לשיר בכל מקרה. ההתנפצות, הצעקה, הסחרור. ההליכה עד לקצה היא תמיד אלימה, תמיד הורסת. אפילו בתוך גבולות העצמי "אָת גאות ושפל גם יחד, משתוקקת לחוות את עצמך לדעת." שורה מצויינת שממצה את הרצון בחלק הראשון של השיר. אך החלק השני מבהיר לנו נקודת מבט יותר מפוכחת. לא הכרחי לקרוע את עצמנו לגזרים, להתנפץ. החוף (אולי האחר?) הוא לא רק מה שמתנפצים עליו. זקוקים לו כמו עוגן. שפיות, אהבה, איטיות, אור הרמוניה. סך הכל שיר מעולה מכול הבחינות. במיוחד השימוש באותו דימוי סוער של הים בחלק הראשון, בצורה מרגיעה בחלק השני, בעזרת החוף והעוגן. הדבר היחיד שהפריע לי הוא המוטיב של האור, שאמנם מתאים הכללי של השיר, אבל זה מבבל בל כשיש דימוי אחד שולט, ואז עוד דימוי מופיע רק לכמה שורות (ודוקא החשובות ביותר). אבל שוב, סך הכל שיר נפלא בברכת "לגימות איטיות" ומרוות, ו"הרגלת נפשנו בטוב" ובלי שום ירקות מיוחדים, נביש [ליצירה]
- [ליצירה] מהכותרת קשה לדעת אם כוונתך דווקא לניגוד שבין האדם למדבר. למרות שכל נוכחות של מעשי ידי האדם נוגדת את הגדרת המדבר כשוממת- כאן בתמונה אני רואה , לא בדיוק הרמוניה, אבל סוג של השלמה. אולי בגלל חוסר הניגודיות בצבעים. כאילו שעמודי החשמל יוצרים משהו שהוא אמנם נפרד, אבל גם הוא סוג של נוף, במקביל לזה של המדבר... וכרגיל, הדמיון נאלץ להשלים את מה שהוחסר בהקטנת הקובץ... [ליצירה]
- [ליצירה] נראה לי שהוא פשוט לא מצליח לומר כי זה גדול עליו, לא כי הוא טיפש מדי לדעת מה טוב לו. בחינת "כלים שלא מכילים את האור"... ואולי הכוונה לאו דווקא לנבואה אלא לתחושה של כולנו הרבה פעמים שיש לנו משהו חשוב לומר לעולם (שיר, סיפור, מניפסט, הגיג) אך בבואנו להוציא את זה החוצה הכל מתפקשש... נחמד מאוד, תנסה להוסיף דימויים נביש [ליצירה]
תגובות