הוא חש את נפשו מתמלאת בשנאה- שנאה עזה, מלאה, אבל בלי קצף. ממלאת אותו, מגיעה לכל נקודה, מופנית לכל עבר - לאנשים, לספרים הישנים, לרהיטים,- להכל. הוא חש ברגש והתענג עליו, לא מנסה לעצור אותו (הוא- שתמיד היה בוחן כל דבר, לא מאפשר לשום פגם וטעות לחמוק מעיניו, שאף פעם לא חש בשלמות, שתמיד ידע הפרעות) . פעם אחת הוא היה משוחרר, שלם. אבל הוא לא השתולל, לא. הוא רצה למצות עד תומו את הרגע הנקי הזה, את השקט שלפני הסערה. (והוא דחה את הספקו ואת התהיות בכל כוחו, לא מאפשר לאפשרות שהוא טועה להיות משמעותית).
ויהי אור.
אור אדום, שורף, מעוות, רועש. עושה את העולם לצבע אחד, למראה אחד, להוויה יחידה. ואז- משמיד אותה. ואז נשאר רק הוא. בלי סיבה, בלי סוף. יותר חזק מכל מה שיש, מכל מה שיוכל להיות אי פעם.
משמיד
ונעלם
ויהי חשך.
חשך ריק, אטום, אין סופי. מוחק את הכל, מנקה הכל, מעלים הכל. ואין שום דבר בעל ממשות, בעל משמעות, אפילו לא הוא, שהרי הוא רק חוסר. דממת מוות. שהרי מה הוא המוות בסך הכל? - ים של שלווה, ושקט.
ויהי אור.
אור לבן, מוחלט, בלתי פגיע.-
תגובות