הוא היה עוד אחד, כמו כל האחרים. אם היית פוגש אותו כך סתם ברחוב לא היית זוכר זאת. גם הוא לא. לא היית חושב שהוא משהו מיוחד. גם הוא לא חשב שהוא כזה.

ההבדל היחיד ביני לבינך הוא שבמקרה, ראיתי את המבט בעיניים שלו. עצרתי והסתכלתי עוד שנייה -   שנייה אחת יותר מדי, שכן בשלב זה גם הוא ראה אותי. הדבר הראשון שהוא אמר היה: "ילד, נראה שאיבדתי את דרכי, אולי תוכל לעזור לי?" לא הייתי מאוד עסוק באותו יום והחלטתי ללוות אותו.

בדרך הוא התחיל לדבר, ספק אלי ספק לעצמו. קולו היה איטי ומהורהר. "אתה מבין, לא תמיד הייתי כזה, אה, אדם רגיל. פעם הייתי ילד, ילד רחוב, בן למשפחה ענייה. אבא שלי פוטר אז, בגל הפיטורים הגדול שהיה לפני 30 שנה. אף פעם לא היינו משפחה אמידה, אבל הצלחנו לשמור על רמת חיים מסוימת. בכל אופן, אחר כך נאלצנו להתחיל להתרגל למחשבה שאין שום רע בלעשות שימוש חוזר באיזה בגד או רהיט טוב שמצאת זרוק סתם כך ברחוב, ושרק נס יאפשר לנו לרכוש השכלה יותר מבסיסית, או לחיות על תפריט יותר מגוון מאשר לחם עם מרגרינה, שמסובסדים ע"י המדינה. אני הייתי עוד נער אז. יחסית מהר התרגלתי לחיים האלו ואפילו למדתי ליהנות מהם - להסתובב כל היום, לחדד את הרגישות שלי לכל דבר שימושי לשיא. אפילו קרבות רחוב, מדי פעם. הייתי, אפשר לומר, ילד שמח בסך הכל".

"ואז, יום אחד, קרה הנס, בדמותו של אדם מבוגר - יקה. אוהב ישראל אמיתי שהחליט להשקיע דווקא בנו. אפשר לומר שהוא הציל את משפחתנו. היו לו דרישות מאד ברורות, אבל הוא אפשר לנו לעמוד בהם. דירה קטנה, אבל נקייה ומסודרת. עבודה שמכבדת את בעליה ומאפשרת לו לעמוד על רגליו. השכלה מקיפה לי ולאחי. במיוחד הוא שם לב אלי - אנ´לא יודע למה. הוא אומר שזה בגלל השמחה שלי. אני לא מאמין."

"בכל אופן, התייצבנו בעזרתו. היינו אסירי תודה לו, מוכנים לעשות הכל בשבילו" - הוא העיף בי עוד מבט" - היינו מוכנים אפילו להיות דתיים אם הוא רק היה רומז שלדעתו זה הדבר הנכון לעשות. סתם לדוגמה, הייתה איזו מישהי... פעם הוא ראה אותה אצלנו, באחד הביקורים שלו. כשהסברנו לו שהיא חברתי ראינו שהוא נטרד, אבל הוא לא אמר דבר. אני אפילו לא יודע מה רע הוא מצא בה. כך הוא הסתובב מכל אותו ביקור. יותר הוא לא ראה אותה אצלנו."

"כאשר גדלנו, הוא התאמץ ועשה הכל עד שהוא השיג גם לנו עבודה. וכמה היה מאושר מכל הצלחה שלנו. כמו אב - שותף פעיל בכל. בחתונתי, בברית של בני. פעיל מדי. שב, תנוח," הוא אמר לי, "אני אטפל בזה".

"אבל אני רציתי לדאוג לעצמי" קולו התרומם לצעקה לרגע - "רציתי" - העוברים ושבים הביטו בו בתמיהה, אבל הוא המשיך, בשקט ובמהירות, "רציתי לבחור את המקום והשעה, מי ידבר ומי יקבל כיבודים. רציתי לחפש בעצמי עבודה, ולבחור במה שאני רוצה. יכול להיות שאפילו הייתי רוצה להתחתן עם אותה אחת, אם הוא היה מאפשר לזה להגיע לכך". הוא עצר לרגע, מתנשף בכבדות, והביט בי שוב, מבט ארוך ומעריך. "אני לא יודע מי אתה, ילד, אבל עכשיו אתה יודע מי אני, מה אני. יש בזה משהו מרגיע, אתה יודע? עצם הידיעה שיש מישהו בעולם שמכיר אותי קצת יותר, מישהו זר לחלוטין שבטח אני לא אפגוש יותר. אתה נראה לי חכם, ילד. אני מקווה שבחרתי באדם הנכון". מיהרתי להבטיח לו שכן. "עכשיו אני בדרך אליו, לביקור נימוסין, ומי יודע? אולי היום יהיה היום. אולי – אבל אני סתם משלה את עצמי. אני לעולם לא אהיה חופשי. מדובר במנגנון השמדה עצמית, עם התחייבות לכל החיים. אבל מי יודע, אולי יום אחד... " זיק של תקווה נדלק בעיניו. הגענו. "תודה לך, ילד. עזרת לי מאוד. – אבל אתה בטח כבר ממהר, ואני מטריד אותך בסיפורים שלי. להתראות". והוא נכנס לאחד הבניינים ברחוב שאליו הגענו.

מאז לא ראיתי אותו יותר, ולא שמעתי מה עלה בגורלו. אבל לעולם אני לא אשכח את אותו מבט ראשון שראיתי בעיניו, כשנפגשנו ברחוב.

זה היה מבט של אדם שהביט למוות בעיניים-

וזז הצידה.