[ליצירה]
איזו חוצפה, הוא מתקשר בזמן שאתה עסוק בגסיסה?
חוץ מהקטנוניות הזו לא הבנתי כלום, החל בכותרת, דרך הקונפליקט והצהוב, וכלה בשיר.
אולי ככה:
הקונפליקט הנוראי, שאפשר למות בגללו, שמתעלמים בגללו מהחיים, מתעמעם בדחיפת האהבה ובהדרכת הדמיון, ואז הוא כבה, והוא כבר לא צהוב, ואפשר לכתוב עליו ולשכוח ממנו.
אז מי זה ירטאאר?
כתוב מעניין, קצר וחידתי.
תודה
[ליצירה]
נכונות
לא ההתרסקות מפחידה אלא הבדידות שהיא גוזרת. 'שנינו באותו צד' - לא רק על אותו צוק, שותפים לנפילה. הקהל מעצים את השבר, נח יותר לסבול את הבדידות לבד.
היובש המריר של התיאור נשמע כמו השלמה, תלונה רשמית המוגשת לאחר מעשה, אבל הכותרת, ו'עכשיו זה נראה' מגלים את היאוש. ההתרסקות בלתי נמנעת. הבגידה צפויה מראש (סתירה? אולי, אבל עדיין נכון). השגרה מעמעמת את הכאב. ורק היאוש נותר שלם.
[ליצירה]
איזו אבירות!
המגן הנועז, לא יגלה פחד מאיש בצאתו לקרב למען בת חסותו, ולא יחשוש אף להמתין בבית ולנקות את השטיחים כאחד האדם.
רק ממנה הוא ירא מעט...
[ליצירה]
קטע אדיר,
כולי מזדהה.
ובכלל, מכל פליטותיך אל המחשב אני מצליח לתפוס תמונה של אדם אמיתי ומעניין ו(אם יורשה לי, סלח לי סלח על הלעיסוּת, אבל לא מצאתי יותר טוב)עמוק.
לפני שנה וחצי(אתה עוד בכלל קורא את זה?).
נראה לי שהייתי במקום דומה.