בס"ד

וַיְכַל מֹשֶׁה לְדַבֵּר אֶת כָּל הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה אֶל כָּל יִשְׂרָאֵל: וַיֹּאמֶר אֲלֵהֶם שִׂימוּ לְבַבְכֶם לְכָל הַדְּבָרִים אֲשֶׁר אָנֹכִי מֵעִיד בָּכֶם הַיּוֹם אֲשֶׁר תְּצַוֻּם אֶת בְּנֵיכֶם לִשְׁמֹר לַעֲשׂוֹת אֶת כָּל דִּבְרֵי הַתּוֹרָה הַזֹּאת: כִּי לֹא דָבָר רֵק הוּא מִכֶּם כִּי הוּא חַיֵּיכֶם וּבַדָּבָר הַזֶּה תַּאֲרִיכוּ יָמִים עַל הָאֲדָמָה אֲשֶׁר אַתֶּם עֹבְרִים אֶת הַיַּרְדֵּן שָׁמָּה לְרִשְׁתָּהּ:

היה משה כותב כל שנאמר, למען לא תשכח מפי זרעם של ישראל. אלא שלא ככל הימים אותו יום, שבו כילה את נאומו. ליום מחר ימלאו ימיו ויסתלק מן העולם אלא אם ימצא לו איזה מליץ יושר למען יחונן את עפרה של אדמת הקודש, ואף אם לא כמנהיג, אלא בדמות חיה או ציפור.

ובהיות הבוקר לבש את המסווה, ולא ידע איש כי קדרו פניו בצער המיתה. עוד ביקש לברך את העם אשר תלאות רבות ונסיונות רבים נכונולו, למען יתחזקו בתורתם ולא יסורו ממנה.

וישמע, הוא ולא אחר, את הקול מידבר אליו, מבשר כי לא לעולם חוסן.

עֲלֵה אֶל הַר הָעֲבָרִים הַזֶּה הַר נְבוֹ אֲשֶׁר בְּאֶרֶץ מוֹאָב אֲשֶׁר עַל פְּנֵי יְרֵחוֹ וּרְאֵה אֶת אֶרֶץ כְּנַעַן אֲשֶׁר אֲנִי נֹתֵן לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל לַאֲחֻזָּה:וּמֻת בָּהָר אֲשֶׁר אַתָּה עֹלֶה שָׁמָּה וְהֵאָסֵף אֶל עַמֶּיךָ כַּאֲשֶׁר מֵת אַהֲרֹן אָחִיךָ בְּהֹר הָהָר וַיֵּאָסֶף אֶל עַמָּיו: עַל אֲשֶׁר מְעַלְתֶּם בִּי בְּתוֹךְ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל בְּמֵי מְרִיבַת קָדֵשׁ מִדְבַּר צִן עַל אֲשֶׁר לֹא קִדַּשְׁתֶּם אוֹתִי בְּתוֹךְ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל:כִּי מִנֶּגֶד תִּרְאֶה אֶת הָאָרֶץ וְשָׁמָּה לֹא תָבוֹא אֶל הָאָרֶץ אֲשֶׁר אֲנִי נֹתֵן לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל:

והניח משה ידיו על ראשו והיה צועק ובוכה, ואמר אצל מי אלך לבקש רחמי´. א"ר שמלאי באותה שעה נתמלא הקב"ה עברה, שנא´ ויתעבר ה´ בי וגו´ ויאמר ה´ אליו אל תוסף דבר אלי עוד בדבר הזה (דברים ג´ כ"ו), ועוד שפתח משה מקרא זה ויעבור ה´ על פניו ויקרא (שמות ל"ד ו´), באותה שעה נתקררה רוח הקדש, א"ל הקב"ה למשה שתי שבועות נשבעתי, א´ שתמות ואחת לאבד את ישראל, לבטל את שתיהם א"א, אם תרצה אתה לחיות ויאבדו ישראל מוטב. א"ל, רבש"ע, בעלילה אתה בא עלי, אתה תופש החבל בשני ראשים, יאבד משה ואלף כיוצא בו, ואל יאבד אחד מישראל. ( דברים רבה פרשת ואתחנן)

אלא שעדיין היה משה דואג על דבר ה´ שלא יאבד, והיה הולך וכותבו על הקלף.

והיה מתבונן בשבטים המסודרים איש על מחנהו ואיש על דגלו לצבאותם שכך נאמר "מה טובו אוהליך יעקב", ונתיישבה דעתו מעט, וברכם. והיה הולך ומברכם לשבטיהם ואחר כוללם יחד, וכתב דבריו, והפקידם ביד אלעזר הכהן למשמרת. וציווהו עליו, שמא יאבד, ושמא יזדקק אחר להשלימו, ופנה לעלות בהר.

א"ל כך עלתה במחשבה וכך מנהגו של עולם, דור דור ודורשיו, דור דור ופרנסיו, דור דור ומנהיגיו, עד עכשו היה חלקך לשרת לפני, ועכשו נטלת אתה חלקך והגיע שעה של יהושע תלמידך לשרת, א"ל, רבש"ע, אם מפני יהושע תלמידי אני מת, אלך ואהיה לו תלמיד, א"ל הקב"ה אם אתה רוצה לעשות כך לך עשה, עמד והשכים, והיה יהושע יושב ודורש, ועמד משה וכפף קומתו, והניח ידו על פיו, ונתעלמו עיניו של יהושע ולא ראה אותו כדי שלא יצטער וישלים עצמו אליו, והלכו ישראל אצל פתחו של משה ללמוד תורה, שאלו ואמרו משה רבי´ היכן הוא, א"ל השכים לפתחו של יהושע, הלכו ומצאוהו בפתחו של יהושע, והיה יהושע יושב ודורש, ומשה עומד ברגליו, אמרו לו ליהושע מה עלתה השעה הזו שמשה עומד ואתה יושב, כיון שתלה עיניו וראהו, מיד קרע את בגדיו וצעק ובכה, אמר ר´ ר´ אדוני אבי, למה אתה מחייבני ומענישני. אמרו ישר´ למשה, משה רבי´, למדנו תורה. אמר להם אין לי רשות. א"ל אין אנו מניחין אותך. יצאת בת קול ואמרה להם, למדו מיהושע, קבלו עליהם לישב וללמוד מיהושע. ישב יהושע בראש ומשה מימינו ובני אהרן משמאלו, והיה יושב ודורש בפני משה. ארשב"ן א"ר יונתן בשעה שאמר יהושע ברוך שבחר בצדיקי´, נטלו מסורות החכמה ממשה ונתנו ליהושע, ולא היה יודע משה מה היה יהושע דורש. אחר שעמדו ישראל מהישיבה א"ל, משה, סתום לנו את התורה, א"ל איני יודע מה להשיב לכם, והיה מרע"ה נכשל ונופל, באותה שעה אמר משה, רבש"ע, עד עכשיו בקשתי חיים, עכשיו הרי נפשי מסורה בידיך.( דברים רבה פרשת ואתחנן)

באותה שעה התחילה נשמתו של משה לצאת, ועלה בהר. הראהו הקב"ה את כל הארץ ושנה לו שבועתו "זאת הארץ אשר נשבעתי לאברהם ליצחק וליעקב לאמר לזרעך אתננה. הראתיך בעיניך ושמה לא תעבור" כיון שידע שניטלה משאת ליבו, מייד "וימת שם משה". היתה נשמתו עולה ויורדת דתניא(שבת קנב:) כל שנים עשר חדש גופו קיים, ונשמתו עולה ויורדת. לאחר שנים עשר חדש הגוף בטל,

ונשמתו עולה, ושוב אינה יורדת.

היתה נשמתו מצטערת על גופו, שיצאה ממנו בעודו מתבונן בארץ המיוחלת ולא ניתן להיקבר, ועל ספרו, שלא זכה להשלימו. ביקש רחמים, וניתנו לו. הלך וקבר את עצמו, שכך דרש ר´ ישמעל (ספרי במדבר לב) ויקבור אותו בגיא (דברים לד ו) וכי אחרים קברו אותו והלא הוא קבר את עצמו.

עדיין היה מצטער על ספר התורה, שלא זכה להשלימו כולו. היה יורד ורואה את עם ישראל, שכל שלושים יום היו מבכים את האבדה, וממאנים להתנחם. וראה את יהושע מושל בכיפה ומוביל את העם, ועדיין היה הספר חסר.

כאשר באו להכנס לארץ ישב יהושע ופרש לפניו את גליון הקלף האחרון. היה מתבונן בשורות הריקות, והיתה נשמתו של משה יורדת מעליו. ידע משה, שלא יוכל ללוות את עמו מעבר לירדן, שכך אמר לו הקב"ה "ושמה לא תבוא". באותה שעה התחילו עיניו נוטפת דמעה. היו הדמעות נהפכות לאותיות, והאותיות למילים, והיו המילים נכתבות בדמע על גליון הקלף.

וַיָּמָת שָׁם מֹשֶׁה עֶבֶד יְקֹוָק בְּאֶרֶץ מוֹאָב עַל פִּי יְקֹוָק: וַיִּקְבֹּר אֹתוֹ בַגַּיְ בְּאֶרֶץ מוֹאָב מוּל בֵּית פְּעוֹר וְלֹא יָדַע אִישׁ אֶת קְבֻרָתוֹ עַד הַיּוֹם הַזֶּה: וּמֹשֶׁה בֶּן מֵאָה וְעֶשְׂרִים שָׁנָה בְּמֹתוֹ לֹא כָהֲתָה עֵינוֹ וְלֹא נָס לֵחֹה: וַיִּבְכּוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל אֶת מֹשֶׁה בְּעַרְבֹת מוֹאָב שְׁלֹשִׁים יוֹם וַיִּתְּמוּ יְמֵי בְכִי אֵבֶל מֹשֶׁה: וִיהוֹשֻׁעַ בִּן נוּן מָלֵא רוּחַ חָכְמָה כִּי סָמַךְ מֹשֶׁה אֶת יָדָיו עָלָיו וַיִּשְׁמְעוּ אֵלָיו בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וַיַּעֲשׂוּ כַּאֲשֶׁר צִוָּה יְקֹוָק אֶת מֹשֶׁה: וְלֹא קָם נָבִיא עוֹד בְּיִשְׂרָאֵל כְּמֹשֶׁה אֲשֶׁר יְדָעוֹ יְקֹוָק פָּנִים אֶל פָּנִים: לְכָל הָאֹתוֹת וְהַמּוֹפְתִים אֲשֶׁר שְׁלָחוֹ יְקֹוָק לַעֲשׂוֹת בְּאֶרֶץ מִצְרָיִם לְפַרְעֹה וּלְכָל עֲבָדָיו וּלְכָל אַרְצוֹ: וּלְכֹל הַיָּד הַחֲזָקָה וּלְכֹל הַמּוֹרָא הַגָּדוֹל אֲשֶׁר עָשָׂה מֹשֶׁה לְעֵינֵי כָּל יִשְׂרָאֵל:

אפילוג:

יהושע הביט בתדהמה אל גליון הקלף שלפניו. אחרי שכבר התרגל למחשבה שאין מנוס, אכן יהיה זה הוא שישלים את הספר, אחרי שאובדן רבו שכך מעט בליבו, ונטל את הקולמוס למלא את החסר, ראה את גליון הקלף שלפניו נכתב מאיליו. האותיות צנחו מהאוויר, כאילו משום מקום, אבל הוא ידע, ושמח על פעם אחת נוספת שניתנה לו לפגוש את רבו הגדול, משה.

ואז הוא שמע את הקול.

מֹשֶׁה עַבְדִּי מֵת וְעַתָּה קוּם עֲבֹר אֶת הַיַּרְדֵּן הַזֶּה אַתָּה וְכָל הָעָם הַזֶּה אֶל הָאָרֶץ אֲשֶׁר אָנֹכִי נֹתֵן לָהֶם לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל:

************************************

אמר מר: יהושע כתב ספרו ושמונה פסוקים שבתורה. תניא כמאן דאמר: שמונה פסוקים שבתורה יהושע כתבן, דתני´: (דברים ל"ד) "וימת שם משה עבד ה´" - אפשר משה חי וכתב וימת שם משה? אלא, עד כאן כתב משה, מכאן ואילך כתב יהושע, דברי ר"י, ואמרי לה ר´ נחמיה; אמר לו ר"ש: אפשר ס"ת חסר אות אחת? וכתיב: (דברים ל"א) "לקוח את ספר התורה הזה"! אלא, עד כאן הקב"ה אומר ומשה אומר וכותב, מכאן ואילך הקב"ה אומר ומשה כותב בדמע. (בבא בתרא טו עמוד א)