בס"ד

משה אהב מוזיקה. ליתר דיוק , הוא מתקשה לתאר לעצמו מה הוא היה עושה בלי המוזיקה.  הוא למד בכיתה ד´ בבי"ס היסודי  של העיר ואם תשאלו אותו, לא היו לו חיים קלים.  הוא נבחר להיות הקרבן של הכתה. בלי סיבה מיוחדת, סתם כי בכל כתה צריך משהו שכולם יכולים לרדת עליו ולהרביץ לו בלי לפחד משום דבר ובלי להיות לא בסדר - הרי כולם גם עושים את זה, לא? 

זה לא שהלימודים ענינו אותו. בשביל מה בכלל הוא צריך  לדעת את כל הדברים האלו?  הוא הלך לבית הספר רק כי ההורים שלו הכריחו אותו. מבחינתו, עדיף אפילו לשוטט סתם ברחוב או למצוא איזו פינה  ולשבת בה. לפעמים הוא עשה את זה, בתחילת יום או אחרי התאכזרות מיוחדת. הוא ידע  הכי טוב מכל בית הספר איפה כל פרצה בגדר.  בתחילת שנה שעברה, כשרק עברו לכאן, הוא היה מנסה להחזיר להם, אבל מהר מאוד הוא הבין שבסוף הוא רק יחטוף יותר ועדיף לוותר. הוא היה ילד חכם.

המורים גם הציקו לו. כל פעם  מחדש "לאן  נעלמת אתמול ?" , ו"למה אתה  לא מקשיב, לא מתרכז, לא עושה שיעורי בית?" והכי גרוע "למה אתה תמיד רב עם כולם, למה אתה אף פעם לא מסתדר?". ואז הם היו מענישים אותו. בשביל מה? לא יודע. ככה.

אבל השנה, ההורים שלו רשמו אותו לחוג קלרינט במתנ"ס העירוני, לקבוצה של הצעירים. שם כולם היו חדשים, לא רק הוא. המורה התייחסה  אליו כמו כולם. בסך הכל, הוא הרגיש טוב שם. כל יום  בשעה 4 הם היו נפגשים, 10-15 ילדים בכיתה שלהם במתנ"ס. המורה היתה מחלקת להם את הכלים מהארון ואז הם היו מנגנים כולם ביחד. הוא אהב את זה. הצלילים שהיו יוצאים, מחוברים לצליל אחד (או שלא, אז מה?). הוא היה שם חלק מהקבוצה.

מדי פעם המורה היתה קוראת למישהו שידגים איזה קטע חדש, או משהו שהם כבר ניגנו ביחד. יום אחד, אחרי כבר יותר מחצי שנה מאז שהתחילו את החוג, הגיע תורו. המורה ביקשה ממנו לחזור אחריו על הצלילים שהיא עושה. הוא השתדל להקשיב טוב. זאת היתה פעם ראשונה שהוא ניגן לבד.המורה ניגנה את החלק הראשון. הוא נרגע קצת. זה לא היה מסובך במיוחד.

עכשיו הגיע תורו. הוא הרים את הקלרינט, לקח אוויר לראות ונשף אל תוך הפייה. 

שקט.

הוא ניסה עוד פעם.

עדיין, כלום. אף צליל לא נשמע. כל הכתה הסתכלה עליו - והוא לא הצליח לנגן.

הוא ניסה עוד פעם ועוד פעם, עד שהמורה הפסיקה אותו.

- "כנראה שאתה מתרגש יותר מידי. לא נורא, בפעם אחרת תצליח. עכשיו שב." והיא קראה למיכאל מכיתה ה´ שינגן במקומו.

משה חזר למקומו והתיישב. אחר כך, כשכולם ניגנו, הוא ניסה להקשיב לעצמו. הוא התרכז חזק, אבל לא שמע אף צליל. הוא לא ניגן. הוא ניסה להזכר אם פעם הוא ניגן לבד, אם פעם שמע את עצמו מנגן בנפרד משאר הכיתה -כך שזה היה הצליל שלו בוודאות. הוא לא הצליח.

החוג נגמר. כולם הלכו הביתה. משה נשאר לשבת עוד שעה ארוכה בכיתה לפני שהלך. לבד, בשקט.

בסופו של דבר, גם הוא הלך.