בס"ד

 השמש עלתה לאיטה, צובעת את הבוקר החדש בגוונים עזים של צהוב וירוק. מבין העצים ניתן היה להבחין בקבוצה של גבות אפורים נעים לאיטם. עוצמה עצורה קרנה מהם, מתנועת השרירים תחת השיער העבה והמדובלל ומהתיאום המוחלט שבו נעו, כל אחד במקומו. אצלם אין שמות פרטיים – הם פשוט "אנחנו". ו"אנחנו" יצאנו לצוד.

רגע של שקט מבהיק באור השמש, ואז הם תקפו. הקרבן שבחרו להם פרץ בריצה אל השטח הפתוח שאחרי העצים, מנסה להימלט בכל כוחו, אבל לא היה לו סיכוי. הם היו פרץ של אנרגיה אפורה ופראית – משיגה אותו, ואז מקיפה ומכסה אותו כגוש אחד.

כל אחד תפס לו נתח והלך לאכול. האוויר מסביב היה מלא בקולות גריסה ובליעה. לפתע הרים אחד מהם את ראשו אל השמים, וכבר בכך היה חריג. במבט מקרוב התברר שהיו בו הבדלים נוספים. שערו היה דק יותר, פה ושם ניתן היה להבחין בשרידי בגדים שפעם היו יקרים ומפוארים. והיו לו פנים. הוא התבונן בשמים הכחולים החלקים ונסחף בעומק שבהם, בנצח הזה שמביט על הכול מלמעלה, כשלפתע הכה בו הזיכרון.

הוא.

איך הוא הגיע למצב הזה? הוא הביט בשיערו המגודל, בציפורניו הארוכות שבהם חתך לו רק לפני רגע נתח מהבשר. כמה חיכה שיגדלו, שהוא יתחזק מספיק כדי לצוד איתם.  איך? הוא ניסה להיזכר. היה לו איזה חלום – כל כך רחוק ומעורפל. מישהו אמר לו שכך יקרה, שכך צריך לקרות, והוא פשוט קיבל את זה. כשיום אחד אמרו לו שזהו, עכשיו, הוא פשוט הלך. בלי להתווכח, לומר שאולי אפשר אחרת. הוא פשוט הלך. כאב עמום צץ בחזהו, גדל ועולה במהירות עד שלבסוף בקע מפיו, שעדיין הופנה אל השמים. יללה ארוכה וחדה, מליאת כאב, פילחה את הבוקר. יללה שאחריה לא נותר בפנים כלום, רק שקט שעוטף את הכל.

אבל הרגע עבר, והציפורים חזרו לצייץ. הרחש הרגיל של היער שב בהדרגה, והם הפנו את מבטם וחזרו לאכול. אולי, ניסה לומר לעצמו, זה לא כזה גרוע. גופו התחזק, חושיו התחדדו והמחשבה שלו – אין מה להשוות. צלולה ומדויקת כמו שלא הייתה מעולם. הוא למד להיות כולו ממוקד במטרה, לדעת בדיוק מה לעשות ולאן ללכת. ומעל הכול – הוא נהיה חלק. איך הוא נע עם כולם בתנועה זורמת, מושלמת, ממלא בדיוק את המקום שלו בלהקה. הוא לעס בהרהור. אין ספק שזה עדיף על מה שהוא היה קודם לכן. אבל מה הוא היה? אם רק יוכל לדעת... מבטו חזר אל השמים, סוקר את האופק.

הוא קפא במקומו. תמונה עלתה מולו, מטרידה בממשיותה. הוא ראה אדם, מלך, עומד זקוף על גג ההיכל שבנה לעצמו. בבל כולה פרושה לפניו, מוארת בקרניים אחרונות של שמש אחר צהריים. עם השרביט בידו, הילה של שלטון פשוט קרנה סביבו. פתאום הוא התבייש בגופו השעיר, המלוכלך, בציפורניו הארוכות ובלהקה שבתוכה הוא נמצא. איך הוא נראה מול.... בהדרגה הבין, נזכר, שזה הוא. זה מה שהוא היה פעם, לפני כל זה. ועכשיו – קבס הציף אותו. איך הוא יכול להישאר במצבו הנוכחי אפילו רגע אחד? הוא חייב לברוח מעצמו. הוא התחיל להתגלגל על הדשא, נותן לטל הבוקר להיספג בעורו ולשטוף מעט מהזוהמה שכיסתה אותו. כמה זמן הוא כבר במצב הזה? שנים! אבל זה לא יכול להמשך. עכשיו ידע  - הוא לא חיה. הוא מלך!

אלא שגם מאותה תמונה שעלתה מולו, עלה סירחון. הוא היה יהיר – חשב שהכול שיך לו. חשב שהוא יודע הכול ויכול לעשות הכל, בכל מצב. כמה טיפש היה. לא ידע לאן יכולים לגלגל אותו. עד כמה יוכל לרדת. לא הבין שיש מישהו מעליו. חוצפה עצומה הייתה בו.

הוא קם על רגליו, נעמד זקוף לראשונה מזה שנים ופתח בריצה. הוא הבין. יותר לא ייתן לדברים להמשך כך. את נתח הבשר, חצי לעוס, השאיר הרחק מאחוריו, ופיסות של בוץ נשרו מגופו תוך כדי ריצה. הוא לא חיה. הוא מלך!

ולקצת יומיה אנה נבוכדנצר עיני לשמיא נטלת ומנדעי עלי יתוב ולעליא ברכת ולחי עלמא שבחת והדרת די שלטנה שלטן עלם ומלכותה עם-דר ודר. (דניאל, ד´, ל"א)

וּלְקֵץ הַיָּמִים, אֲנִי נְבוּכַדְנֶצַּר, עֵינַי לַשָּׁמַיִם נָשָׂאתִי, וְדַעְתִּי עָלַי תָּשׁוּב, וְאֶת הָעֶלְיוֹן בֵּרַכְתִּי, וְאֶת חַי הָעוֹלָם שִׁבַּחְתִּי וּפֵאַרְתִּי, אֲשֶׁר שִׁלְטוֹנוֹ שִׁלְטוֹן עוֹלָם וּמַלְכוּתוֹ עִם דּוֹר וָדוֹר.

רקע: מזה כחמישה חודשים אני הביני"ש היחיד בפלוגת "זאבים" של גדוד 74, "סער", של השריון, פלוגה שהתפרסמה לאחרונה בתקשורת בגלל טחינת הצעירות שבה. הקטע הזה משלים את הקטע "תהיה אתה עצמך" שנכתב לפני כחודשיים.