אני פותחת את הדלת הצבועה בירוק תלתן ושואלת כשגבי עדיין אליך 'נו איך ישנת בלילה?'. מחניק כאן אני חושבת אבל גם אומרת בטעות, לא נעים לאמר למישהו שהמקום שבו הוא גר מחניק. אני ניגשת לחלון הגליוטינה ומרימה אותו מעט. על השידה שלידך מונחות התפילין שלך, אני מכניסה אותם בזהירות לתוך השקית שלך, זו שאחותך רקמה לך לבר מצווה ושמה לב לכך ששריריך המחוטבים רפו במעט. התפילין מן הסתם כבר לא יושבות עליך פיקס פוקס, אלא תלויות עליך בחוסר אונים. אני מניחה את התיק שלי על הכסא שליד הדלת ותולה את ז'קט הג'ינס שלי על משענתו. את השקית אני לוקחת אליך ומתיישבת לידך. פניך שלוות ושיערך הגלי האריך כבר עד לכתפיך, 'אתה צריך להסתפר' אני אומרת, 'עוד מעט ספירת העומר וגם קיץ עוד מעט,יהיה לך חם'. ציפור נעמדת על אדן החלון ואני מסיטה את ראשי אליה והיא כל כך יפה, ומצטערת שאת ראשך אני לא יכולה להסיט לשם. אני מתיישבת לידך , על המיטה המוצעת היטב, נזהרת שלא לגעת, פותחת את השקית, מוציאה את הטייפ הפועל על בטריות, מפעילה את הדיסק, לוחצת פליי ומגבירה את הווליום. כשהצלילים מהשיר הראשון מופסקים על ידי אני שואלת אותך ' מוכר לך לא?'. אני אפילו לא מצפה לתשובה. 'זה אתה ואני, אתה זוכר?, בקיץ הקלטנו את זה ביחד באולפן של משה מהרדיו'. נדמה לי שידך נעה במעט. אך לא. תעתוע עיניים ואשליות של תקווה. אני קמה מהמיטה והשמיכה זזה מעליך במעט. אני מסדרת את השמיכה על כתפיך בקלילות, אומנם אביב, אבל קר לך מן הסתם, תמיד היה לך קר תמיד. כשאני מסדרת את שמיכתך אני שמה לב לזיפיך הרכים והבהירים המעטרים את פניך שלא גולחו בימים האחרונים. 'מה? החלטנו להיות צדיקים או שסתם שמעון התעצל?'. אני צוחקת ומתיישבת חזרה על מיטתך. 'אני צריכה לספר לך משהו' אני לוחשת וכשאני רואה את ערימת הכריות שבה אתה שקוע אני חוזרת שנית אבל הפעם יותר בקול כדי שתשמע 'אני צריכה לספר לך משהו'. אני מדיימנת אותך מנענע בראשך ושואל ' כן, מה את צריכה, עד חצי המלכות ואעש'. נסיך שלי. 'אני..אני..' ומפסיקה. קשה לי לספר לך את זה. 'אני צריכה להישאר כאן, אתה מבין? אני לא יכולה לבוא אתך לארצות הברית, יש לי לימודים והופעות ומשפחה כאן'. אם היית מגיב אז היית מגיב ב'מה קרה פתאום? לא נשבענו שנהיה ביחד תמיד? את לא זוכרת את הטיול לעמק ואת הלילה ההוא באסם?'. ברור שאני זוכרת את הלילה ההוא. טיילנו כל היום ביחד, אני, אתה ,התיקים שלנו ,החליל והמפוחית. בלילה לא הצלחנו לתפוס טרמפים לעפולה אז החלטנו להסתנן לתוך אסם באיזה כפר ולישון על החציר. איך צחקתי כשערמת חבילות קש אחת על השניה כדי ליצור חוצץ בינך וביני וכל הלילה דיברנו, בקושי ישנו, אך לא ראינו אחד את השני. מה אתה חושב עכשיו , שאני רואה אותך ברגעים פחות יפים של החיים שלנו. מעניין אם אתה כועס עלי. 'אני נשארת כאן, וחצמזה זה רק לחודש, אתה תחזור כמו שצריך ונמשיך לעבור על הדיסק שלנו ועל כל מה שהפסקנו לעבוד עליו ביחד'. אני מרגישה שאני משקרת לך. אני המשכתי לעבוד אחרי חודשיים על כל מה שהפסקנו. לא יכלתי יותר. לשבת מול מיטתך הדוממת הכניס אותי לדיכאון שרק פגישה עם היועצת של הקופת חולים עזרה לי לצאת ממנו. על המוניטור הקווים רצים פתאום במהירות. 'היי! אתה בסדר?' אני שואלת בטמטום. 'תענה לי! אתה בסדר?' אני כבר צועקת אליך. האחות במסדרון כנראה שומעת אותי עכשיו. לא אכפת לי. אתה שלי ויש לי זכות לצעוק עליך בדיוק כמו שיש לך את החובה לצעוק עלי. זו כבר חובה במצב הזה, זכויות כבר לא עובדות עליך כנראה. 'אתה מוכן לענות מיסטר?' אני צועקת ישר באוזנך והמוניטור משתולל. שישתולל, מה אכפת לי? לפחות מישהו משתולל בחדר הזה חוץ ממני. אם הייתי יכולה הייתי מלטפת את לחייך החוורות מחוסר שמש ישירה ומרגיעה אותך. אך מכוון שבדיוק ברגע שבו יכלנו לגעת קרה מה שקרה, אז אני לא יכולה לגעת בך. הכל כבר היה מוכן, אתה זוכר? כי אני מנסה לשכוח. ואז הגיעה המכונית ההיא במגרש החניה ... 'אתה מוכן לענות לי אדון כהן?' אני צועקת אליך שוב. 'תענה לי כבר' אני מתיפחת כבר. תענה לי כבר. האחות מוציאה אותי מהחדר בכוח והז'קט שלי נשאר בפנים. 'אנחנו יודעים שזה קשה לך להבין, אבל גברת תומר..' 'בעיני אני כבר גברת כהן' ' אז גברת כהן, או מה שלא תהיי, כל פעם שאת באה לכאן זה לא נגמר בטוב, אז אולי תפסיקי לבוא לכאן לאיזה כמה זמן?'.