צלילי האקורדיון מחזירים אותי אחורה, אל צלילים ישנים וייחודיים של עיירות ברוסיה וריקודים פשוטים עם צהלות של פשוטים ונקישות של כוסות וודקה ומילים סלביות, מלוקטים מכל הספרים שקראתי ומהסצינות שבוימו בקפידה שנחשפתי אליהם בחיי. הם גם מחזירים אותי אחורה אל מקום קונקרטי יותר, אל גן חובה. ייתכן שגם אל כמה גנים לפני זה, אל שירי יום ההולדת של ענת, שהגיעה עם האקורדיון החום שלה בכל יום הולדת ובתאריך ששרים בו שירים, והפיקה ממנו בשירה את מיטב צליליה.

עכשיו יושב לו הנגן הזה, ומנגן לו משרידי העבר, אולי ממחברות תווים שחברו אישה אל רעותה במשך הדורות והנציחו את מה שעלה בלבו של מישהו בלילה של נדודי שינה, מקבעות את הניגון המשתפך בסימנים מוגדרים ומקובעים. הוא מקווה, מן הסתם, שאזרוק לו גם אני בדל מטבע, אבל מה אעשה ואין לי מטבע בכיסי? וגם לו היה לי – הרי יש צרות הרבה יותר גדולות – כמו הפלות, כמו סרטן, כמו ההתנתקות, כמו האיש העני ההוא שבא מדי-פעם לישיבה ומנסה לפנות לכולם בנאום מבקש בארוחות, משפיל את שארית כבודו, כשרבים, בשוגג, לא שמים לב ועסוקים בשיחות התפרקות מלימוד התורה המתיש.

לא לכל נגן רחוב צריך לתרום כסף, ובכל מקרה הארנק שלי זרוק עכשיו במדף העליות של הארון שלי, וגם, אסור לשכוח, לפנים מחכות עוד כמה נשים שמן הסתם יושבות שם גם בקור, מנענעות את קופסת הקפה הנמס שלהן ומרשרשות במטבעות שהצטברו שם כדי למשוך את העוברים ושבים ולהדליק בהם זיק של טוב-לב, של רחמים כובשים, שיגרום להם להכניס יד אל תוך אחד הכלים האינטימיים ביותר, הארנק, ולהוציא ממנו את מה שאפשר לחשוף ולתת, להעניק לחלכאי העולם בעלות עליו ולהמשיך ללכת הלאה בסיפוק. מן הסתם, כשאעבור לידן, בחולצותיהן הארוכות ובמטפחותיהן המרופטות, ארגיש יותר רגשי אשמה משאני מרגיש עכשיו. הרי לעבר הנגן המנגן שירי-עם רוסיים או אוקראיניים או משהו כזה אני לפחות מעז לחייך.

יושבת שם רק מישהי אחת על כיסא לבן שנדמה לי שתמיד נשאר שם. כשאני עובר לידה היא מרשרשת בקופת הקפה הנמס שלה, ולי לא נותר אלא להתעלם, כי אפילו לנחם אותה בחיוך לא נעים לי, ואפילו ארגיש קצת אכזרי אם אעשה את זה.

בכל זאת, שנינו דתיים.

מעניין אם היא מחליפה את הקופסה הזו מדי-פעם. זה כנראה תלוי בהרגלי צריכת הקפה שלה, ובהרגלי הבלאי של קופסאות קפה-נמס שימושיות. כל צהריים וערב, אני מניח, היא חוזרת הביתה ומרוקנת עשרות של מטבעות קטנים. ובעלה גם הוא עושה משהו, שהרי איך ייתכן שיניח גבר לאשתו הצנועה והשבירה לקבע את עצמה בסטאטוס של קבצנית עיקשת בשמש ובקור ברחוב מלא הסכנות בשעה שהוא מביט אל השמש והכוכבים ונאנח.

"מתחילים שחרית."

מודיע לי גבר מבוגר ורזה בכניסה לבית-הכנסת, כאילו מדובר באיזה תהליך ביולוגי או חברתי שפשוט קורה, תופס את מקומו ביומיום שלך ועוזב עם רכיסת הרוכסנים וחזק וברוך ונשיקה במזוזה וחזרה אל היעד; ואני מצטרף אל עבר המתחילים, איש איש בשלב שלו אל עבר הרגע בו כולם יהיו אחידים, יעטו תפילין, או גם טלית אם הם אשכנזים נשואים או אשכנזים מסוג אחר או ספרדים כמוני, ויעברו ביחד, פחות או יותר באותו קצב, פחות או יותר את אותה התפילה.

מתחילים שחרית.

במקום אחר הם מסיימים אותה. וכמה תפילות פרטיות שפרחו למעלה מתחילות להסתיים בקיפול תפילין. לא לחינם קרוי בית-הכנסת ´בית-הכנסת הגדול´. כולו מלא מניינים ותפילות וגבאי שרוצה צדקה על ימין ועל שמאל, וספסלים עתיקים שמעיקים בגב וגורמים לי לעבור את רוב התפילה בהליכה בין טורי הספסלים.

השעון הישן בחזית בית-הכנסת מורה על תשע שלושים ושלוש. גם אני מצטרף אל כל העונים אמן, מקיים את חובתי ההלכתית. אמן, הוא נוסח ספרד, אמן יהא שמיה רבה מברך, לעלם לעמי עלמיא יתברך, כמו שפסק הבן-איש-חי. עוד כמה אמנים בדרך, וברכו, ומילים על סדר הא"ב וקדושה שצריך לשבת בה, ושמע אישי. ואני קורא בטעמים, במבטא, בניחותא, וגם כך חרדי מבוגר ונשוא-פנים קורא יותר לאט ממני, מאלץ את החזן לחכות לו, אמת, גאל.

סוף-סוף אני יכול לדבר לה´. העיניים שלי עצומות, הסידור מונח כמו חבר טלפוני על הקרש ששמו אינו ידוע לי שעליו מניחים את הסידורים. אני מתנועע ומנסה לנקז כמה שיותר מעצמי אל המילים בברכות שקבעה ההלכה היכנשהו בחדריה הקטנים, ושאסור לשנות, בתוכי מנסה לחשוב על גדולת ה´ מול קטנות האדם, וחושב על הצונאמי ועל מוות, ושיכול להיות שבדיוק ענו אמן על ברכת מברך השנים בשעה שהרבה אנשים – לכמה זה הגיע עכשיו? – נהרגו שם כמו זבובים.

אחרי המילים נמשך הלב, שמתקדם בקצבו בתוך המסגרת שגם מחייבת וגם מותירה ברירה, ומכריחה אותך לחשוב בבוקר על שופטינו כבראשונה ויועצינו כבתחילה, הדורי הפנים, עטורי הזקן, יפי הבלורית והתואר ועמוקי הקול, שיסירו מאיתנו יגון ואנחה ויביאו לכך שתמלוך עלינו בכל האספקטים של המלוכה, לבדך. ועל מינים ומלשינים, וצדיקים וחסידים, וירושלים, ומשיח, ותפילה ומודים – על הרבה אנחנו מודים, אבל גם כאן אסור להוסיף אז נִתַּמְצֵת במילים הקיימות, והנה הארכנו יותר מדי וכבר הברוך הוא ברוך שמו הראשון נשמע, וכיאה לראשון הוא קטן ולא סוחף, רק סנוניות שמבשרת על בוא החזרה. האמן שלאחריו כבר הרבה פחות מהוסס, הרבה יותר אחיד ומחבר ומעניק תוקף לשיקול הדעת של החזן האמיץ שהחליט שהגיע הזמן לחזור מלכתחילה על התפילה הפרטית של כל אחד, כמו שקבעה ההלכה בגלל הלא-בקיאים האבודים, וכמו שמחשיבה הקבלה, וכמו שמאוד אוהב הרב סולובייצ´יק היכנשהו בתוך ים מילותיו.

ושוב מתפרקת עוד שותפות גורל, ומעמד התפילה מתמוסס לו בפאתי בית-הכנסת, וכולנו מקפלים, מתקפלים, סוגרים, נסגרים, ואיזו שיחת חולין נשמעת אי-שם, ושוב הגבאי מבקש צדקה במבטא האשכנזי שלו, ואני בדרך החוצה, חוזר להיות פרט יחיד כזר שלא צריכים אותו להשלים מניין ולענות אמן ואחר-כך לזרוק עד לתפילה הארעית הבאה עם אנשים ארעיים אחרים. לא שוכח לצאת עם הפנים כלפי בית-הכנסת. בטח כתוב באיזשהו ספר שזה ראוי, או טוב, או איזה מונח מעניין אחר שהחליטו אדוני ההלכה להשתמש בו, ושמעורר דיונים ליליים בבית-המדרש על מהו תוקפו ההלכתי של סעיף כזה כשהוא מופיע בשולחן ערוך.

החזן גם יוצא לצדי, ממהר, אנחנו מתפזרים כמו חפיסת גולות שנפלה על הרצפה, איש איש לכיוונו, אחרי מפגש חשוב ואינטימי עם בורא עולם. הרי רק עוד פעמיים היום, בע"ה, נבקש ממנו רפואה, ושכל, ותשובה, ופרנסה, וסליחה, וגאולה שלמה במהרה בימינו, עם משמעותה המעורפלת של הברכה בימינו. אם הוא נתן לנו את ההזדמנות לבקש ממנו, ואיפשר לעולם להתנהל גם דרך התפילה, טיפשי יהיה לא לנצל אותה, ואנחנו לא טיפשים.

קדיש.

החזן כבר במכונית, נוסע. האם הם מובטלים, האנשים שיכולים להרשות לעצמם להתפלל בשעה כזו? או שנסיבות מיוחדות הביאו אותם לכך? או סתם עצלנות, כשלי? בשטיבלאכים יש פריבילגיות. גם לקום מאוחר, אחרי שהעייפות נחלשה לה וכבר אינה יכולה למצפון האורב בפתח העיניים, וגם להקפיד על תפילה מלאה במניין כירא שמיים אמיתי שאיכפת לו. אפשר גם לבוא ולהתפלל ביחיד, זה עדיף לפי ההלכה על-פני להתפלל לבד בבית. אבל היא היתה מחייבת גם את היחידים הסוררים שהתפללו לבדם לחבור אלינו ולהיעשות גם הם, יחד איתנו, אגודה אחת ומודבקת כלפי אבינו שבשמים. בכל מקרה, אני את שלי עשיתי, והרחקתי נדוד עד כאן בשביל קדיש וקדושה וחזרה, ועד מנחה לא אשוב אל המסגרת הזו. אולי אבזיק בכמה בקשות קטנות, התפרצויות עתירות ספונטאניות ועצמיות בין לימוד ללימוד, חופשיות כמו הזיקים העולים מהשמש שיש להם גם שם מדעי שאני לא זוכר.

האישה עדיין מחכה שם, לעוד רחמים נכמרים וקבלת מצוות. היא שחומת-עור, ממושקפת ועייפה, ועל הכיסא שלה מודבקת מדבקה של איזו חברת גז, שמישהו החליט מסיבה מאוד תמוהה באחד מהרגעים שמתאים לה שתנוח על כיסא הפלסטיק. גם עכשיו היא מרשרשת, המסכנה. מוכנה להעטיר ברכות של אורך ימים ושנים, בריאות וזיווג הגון והצלחה לכל מי שיניח או יזרוק מטבע בקופסה. לתת את מה שבכוחה לתת ושביכולתה לתת לכל אלו ששפר מזלם ממזלה. לעולם אל תהא ברכת הדיוט קלה בעיניך. ברכה אומרים? אני לא בטוח, אבל יש משהו של הדיוט שאסור לו להיות קל בעינינו, וחביב אדם שנברא בצלם – הלל אפילו אמר בחביבות לתלמידיו שהוא הולך לעשות מצווה והלך להתרחץ, וצדקה תציל ממוות, ואולי צדקה זו מצווה מן המניין, מתרי"ג המזוקקות שרבו בהן החילוקים והשורשים וההשגות והאמונות?

אז שיתרמו לה, מגיע לה.

המילה הצלחה חופנת בתוכה כל-כך הרבה משמעויות, פסים של אור שמתיישבים יפה-יפה בעולם. הרב קוק כתב באורות התורה בפרק ב´, אולי בפיסקה ג´, משפט הרמוני על אור שמתיישב יפה יפה – זו הצלחה בעיניי. זו שלמות שמביאה לשמחה. וכמה טמון במילה הזו כשמאחלים אותה בפרידות לזמן ארוך, וכמה פעמים איחלו לי אותה בשנות הבגרויות שלי, ובדרך לישיבה, ובישיבה. אני תמיד התלבטתי אם לאחל שיהיה או שתהיה בהצלחה כי כזה אני, מתלבט לשוני, אבל תמיד איחלתי בשפתי או בלבי לכל מי שאפשר, שיצליח, ושהאור יתיישב אצלו יפה יפה בעולם המעשה, ויגיע לכל המקומות החשוכים, וימלא אותו בהרמוניה, כמו המוזיקה שנשמעת לאוזניי עכשיו. במקום לנגן שירי-עם ממולדתו הארעית הרחוקה הוא מנגן את הפזמון של ´על הדבש ועל העוקץ´ וכמו קסם, ואולי בגלל הרגל או רצון תמים ועצמי ליהנות, אני רואה את שפתיה של החנוונית במדרכה ממול נעות ומצטרפות.