[ליצירה]
דעה, כתבת את זה מזעזע, מדהים ומרגש.
אני חושבת שלא צריך להתפלל שיהיה אתנו, שיתאבל אתנו, שיקום אתנו. כמו שקראת לשיר - הוא עמנו תמיד בצרתנו. צריך להתחנן שנרגיש זאת.
בטאת נהדר את הכאב המשותף שלנו ושלו.
בבנין ירושלים ננוחם.
[ליצירה]
יפה מאוד. השורה האחרונה מעבירה צמרמורת.
לא הבנתי בדיוק למה המבט אחורה יעודד. חשבתי שהמבט קדימה, על התקוה של עם הנצח, הוא שיגרום לנו לקום. אני מבינה שאת מתכוונת במבט לאחור איך נפלנו וקמנו, נפלנו וקמנו, אבל המבנה של הבית קצת מבלבל :
מי שהביט... ראה - לשון עבר
שמץ מוחה דמעות ומתקומם - לשון הווה.
העברת מאוד מה שרצית, אבל לדעתי מבנה המשפט קצת לא הגיוני.
[ליצירה]
שנה של עצב מתמשך...
ואנו כה קרובים לחזור.
לשנה הבאה בארצינו הבנויה. לשנה הבאה בבית מקדשינו.
כתיבה מעולה. אני אוהב את השפה המעודנת שלך. עושה לי טוב...
הרבה תודה!
[ליצירה]
וואי, איזה מקורי... רעיון יפה.
היית יכולה לכתוב את זה בצורה טובה יותר, לדעתי. לא יודעת איזו בדיוק. אולי משהו שמספר טיפה יותר על הרגשות והרקע בספור?
חוץ מזה לא הבנתי את המילה האחרונה: לאן הוא קפץ?
נ.ב. אחותי הפנתה את תשומת לבי למילים 10 ו-11 בשורה 7...
שימו לב...!
[ליצירה]
אהבתי מ א ד!
איזו עדינות... אני גם אוהבת את ההבעה.
זה ממש ממש מזכיר ציורים של אבי כ"ץ. עייני בספר "חלומו של מולה" של מינה איתן, ותגלי הרבה דמיון.
[ליצירה]
אוי ואבוי! מצמרר. כתוב ברגישות, ומחשבה, ועומק בלב... בתחילה לא הבנתי על מה מדובר, אך נדמה לי שבקטע של הצמה קלטתי (כי קראתי בספר אחד על הצמה הבלונדינית הילדותית והקטנה שנחה בין הררי השער שם). הסוף הזה - אני מנסה לא להתעמק יותר מדי כדי לא לבכות. נורא, כתוב אמתי ומטלטל.
יש לי שתי הערות:
*הפריע לי שלפעמים יש קטיעה של שורה בין מלים שממש צריכות להיות רצופות זו אחרי זו (הדבר מפריע לי בכל מיני שירים, אני חושבת שזו מין אופנה בדורנו). למה 'אנטר' בין "אתה" ל"תראה", למשל? ובין "נסיכונת עם" ל"צמה"? (זה אולי מעט מובן יותר, כשמתיחסים להמשך.) פעם אחת בסדר, פעם שניה - נסבל, אבל איני מסכימה עם האופנה הזו שמוצאת מקום בהמוני שירים.
*נראה לי שטיפה חבל שכתוב בסוף "בעקבות תאי הגזים". זה כאילו מסביר שוב משהו שהיה אמור להיות מובן.
בכל אופן - תודה.