צפצוף השעון העיר את ירון. לאט לאט הוא צף ועלה מתוך שינה עמוקה. הוא שיפשף את עיניו בניסיון לסלק את קורי השינה שסירבו לעזוב. הוא הסתכל על השעון, השעה הייתה שבע. "מוקדם מדי בשבילי" מלמל, והושיט את ידו אל עבר השעון. השיעור הראשון שלו היה אמור להתחיל רק בשעה תשע וחצי. הוא התחיל לכוון אותו לשעה אחת מאוחר יותר, אך ידה של רנאן תפסה בזרועו. "אתה יודע שאנחנו חייבים לקום, ירון. יש לי מבחן בכימיה בשעה שמונה ורבע, ואני צריכה שתסיע אותי לבית-הספר, אחרת אני לא אספיק להגיע". היה לה מבטא ערבי רך, שבעיני ירון היה מושך מאוד.

ירון פגש את רנאן בחופשת הקיץ האחרונה, במפגש של נוער יהודי וערבי. רנאן התבלטה בדעותיה הפתוחות והליברליות מבין שאר הנוכחים בדיון, והיא מצאה חן בעיניו מהרגע שפתחה את פיה ודיברה. היא הציגה את עצמה כבחורה ערביה-ישראלית בת 18 שסיימה את כיתה יא' בתיכון ערבי, ועמדה להתחיל את לימודיה בכיתה יב' בשנה הבאה, בתיכון ישראלי. התיכון של ירון. לאורך כל הדיון התרכז ירון רק בה, והתלבט אם לגשת אליה. היא הייתה בדיוק בגילו, אך הוא חשש, מכיוון שלא ידע איך הוריו יקבלו את הרעיון שתהיה לו חברה ערביה. בסוף המפגש אזר ירון אומץ וניגש אליה. הוא אמר לה כמה הסכים עם דבריה, ושגם הוא חושב שניתן להפסיק את המלחמה המיותרת הזאת בין שני העמים שלהם. היא נתנה לו את מספר הטלפון שלה, וכבר למחרת התקשר אליה והם התחילו לצאת.

כעת, לאחר שיצאו ביחד כבר יותר מחודש, הייתה זו הפעם הראשונה שרנאן ישנה אצל ירון בבית. הוריו יחזרו מחופשתם באנגליה רק היום בערב, ואתמול היה לירון יום חופשי, אז הוא החליט להזמין אותה לביתו. ירון התגלגל על המיטה לעברה של רנאן וחיבק אותה. היא לא חיבקה אותו חזרה, רנאן בהתה בתקרה והרהרה לעצמה. ירון הניח שהיא שוב חושבת על כך שהוא מעולם לא ביקר בביתה. אך הוא ידע שהיא מאשימה את עצמה. אחרי הכל ההורים שלה, כך היא אמרה, הם שלא מרשים לו להגיע לביתם. "אני אוהב אותך, חמודה. על תדאגי בקשר להורים שלך. בסופו של דבר הם ילמדו לקבל אותי, בדיוק כמו שההורים שלי ילמדו לקבל אותך". "מה? זה לא מה ש-" היא הסתכלה עליו בפליאה מסוימת, ואז הבעת פניה התרככה "כן ירון, אני מקווה שאתה צודק". "הרי את הבת היחידה שלהם, אז אין להם ברירה אלא לוותר לך בסוף". מבטה התערפל שוב, והיא מחתה את עיניה לפני שהדמעות הספיקו להצטבר בהן, אך ירון לא שם לב לכך, פניו היו טמונות בכתפה. הם נשארו מחובקים במשך עוד מספר דקות, ולאחר מכן קמו, התרחצו והתיישבו לאכול ארוחת בוקר. ירון אכל קערה מלאה של קורנפלקס ושני כריכים, אך רנאן רק ישבה שם ולא אכלה שום דבר. "למה את לא אוכלת?" פנה אליה ירון. "אל תדאג, אני פשוט קצת מתרגשת", ענתה. "בטח זה המבחן הזה נכון?" שאל. "כן, כנראה זה באמת המבחן". הוא לקח את ידה בידו וחייך אליה, "תפסיקי לדאוג לגבי לימודים כל הזמן, את תמיד מקבלת מאיות", אמר. רנאן הנהנה בראשה, וחייכה אליו חיוך מאולץ. לאחר שסיים לאכול, הניח ירון את הכלים בכיור, והתכוון לשטוף אותם. "השעה כבר רבע לשמונה", זירזה אותו רנאן. ירון אמד את הזמן שנשאר להם. הדרך לבית הספר אורכת כ-25 דקות, והם יספיקו להגיע בזמן, רק אם יצאו מייד. הוא החליט להשאיר את הכלים בכיור, והזכיר לעצמו לשטוף אותם כשיחזור מבית הספר. הוא לקח את מעילו, ואת משקפי השמש שלו, ולאחר מכן פנה לקחת את תיקה של רנאן. "אין צורך!! אני אקח אותו!" אמרה אליו. ירון הסתכל עליה מופתע, הניף את ידו בביטול, והרים את תיקה. לאחר שסחב אותו מספר צעדים, עצר והסתובב אליה. "מה יש לך בתיק? לבנים? או אולי יש לך שם פצצה?" שאל אותה ופרץ בצחוק. רנאן לא צחקה. "ספרי כימיה הם כבדים, מפגר!". ירון הבין מייד את טעותו. רנאן שומעת כל הזמן התחכמויות על חשבונה, והוא ידע שהיא נפגעת מכך. הדבר האחרון שהיא צריכה, חשב, זה שהחבר שלה יצחק עליה גם כן. הוא הניח את התיק, התקרב אליה ונשק לה. "אני מצטער מתוקה שלי, לא מגיע לך היחס הזה ממני", לחש לה באוזן, והיא נראתה כאילו התרצתה. ירון הרים את התיק, והם יצאו לחניה. ירון התיר את השרשרת מהקטנוע שלו, חבש את הקסדה שלו, ועזר לרנאן לחבוש את הקסדה השנייה. קסדתו של ירון הייתה קטנה, וכיסתה את ראשו אך לא את פניו. הוא אהב את תחושת הרוח הקרה בפניו בזמן הנסיעה, והרגיש חנוק בקסדה הגדולה, שכעת חבשה רנאן. הוא התיישב על הקטנוע עם התיק של רנאן על גבו, והיא התיישבה מאחוריו. הוא התחיל לנסוע, נזהר קצת יותר מתמיד מכיוון שרנאן פחדה לנסוע על אופנועים. רנאן כרכה את זרועותיה סביב מותניו, וירון אהב את ההרגשה של ידיה האוחזות בגופו. לאחר מעט יותר מעשרים דקות של נסיעה, התקרב לרמזור האחרון לפני בית-הספר שלהם, וכשהחל להאט הוא חש את ידה הימנית של רנאן גולשת לכיס מכנסיו. ירון הסמיק. רנאן מעולם לא הייתה נועזת כל-כך בפומבי. לאחר רגע קל הוציאה רנאן את ידה מכיסו, ובידה המכשיר הסלולרי שלו. הוא עמד לשאול אותה למה לקחה אותו, אך הרמזור התחלף לירוק ורעש הקטנוע שלו, כשהתחיל בנסיעה, גבר על קולו והוא סגר את פיו. כשהגיע לחנייה שמתחת לבית ספרם, הייתה החנייה כבר ריקה. השעה הייתה שמונה וחצי וכל התלמידים שהיו בבית הספר כבר נכנסו לכיתות. ירון שמע את רנאן מאחוריו, מחייגת במכשיר הסלולרי שלו. הוא הסתובב אליה, והביט בפניה מבעד לכיסוי הפלסטיק הקשיח שבקסדתה. מבטה היה חלול. "הכל בסדר אצל-" החל לשאול, ואז הוא שמע את הסלולרי שלה מצלצל מתוך התיק שלה. לאחר מכן הוא כבר לא שמע יותר שום דבר.

מאוחר יותר באותו יום נחתו הוריו של ירון בנמל-תעופה בן-גוריון. הם חזרו מחופשה מוצלחת ביותר, והם היו גאים בעצמם על כך שהצליחו להתנתק מהחדשות בארץ במשך הימים האחרונים. כשהתיישבו במונית השעה הייתה קצת אחרי חצות, ומהדורת החדשות המסכמת שודרה ברדיו.
"... נהרגו אחד עשר תלמידים ומורה אחת. עשרים וחמישה תלמידים ומורים נוספים נפצעו. את הפיגוע ביצעו שני מחבלים על קטנוע, שנכנסו לחנייה התת קרקעית של בית-הספר ושם הפעילו את המטען. השילוב שבין גודל המטען לבין החנייה הסגורה שבה התפוצץ גרמו לפיצוץ האדיר.כתוצאה מהפיצוץ, קרסה כיתה בקומה הראשונה לחנייה, ולכן המספר הגבוה יחסית של הנפגעים. גופת המחבלת זוהתה, למרות עוצמת הפיצוץ האדירה, מפני שראשה היה נתון בקסדה, ולכן שמר על שלמותו. המחבלת, ערביה-ישראלית שכנראה פעלה לבד, השאירה מכתב ובו הבטחה לנקמה על הריגת שני אחיה במהומות האחרונות. גופת המחבל השני לא זוהתה עדיין, מפני שפניו הושחתו לחלוטין. כמו כן, לא זוהה הקטנוע בו נסעו, שמספרי הלוחיות שלו, איבדו את צורתן. מלאכת זיהוי ההרוגים הסתיימה, והודעות נמסרו למשפחותיהם.
"וכעת לעניין אחר. נמשכים החיפושים, שהחלו בשעות הצהרים, אחר נער שלמד באותו בית הספר שבו ארע הפיצוץ. הנער שנעדר כבר מאתמול, כך מסרו חבריו, לא הופיע הבוקר לבית הספר, והוא גם לא נמצא בביתו. המשטרה מבקשת מכל מי שיודע פרטים על מקום הימצאו של הנער, ירון מנח-"
נהג המונית כיבה את הרדיו בעצבנות. "למי יש כוח לשמוע על נער שנעדר, שבטח סתם ברח מהבית, כשקרה כזה פיגוע נורא?" שאל בקול, והביט במראה, כמחכה לאישור, על הזוג שישב במושב האחורי.