ולשבריר שניה נפתח חדר וכמו נפילה של מסך, העין תופסת תמונה חדה שאין בה צורות, ואין בה צבעים אין לה שם ובטח שלא מילים והיא סערה של תחושות מתפתלות עולות, מסנוורות בעֹנֶג של קודש. והלב מנתר וגואה (וגועה) נשפך דרך מבט מצועף, ממוקד עד שדמעות נוצצות מרוב אהבה, קיים איזה יופי שמהפנט אותי-- עוטף בחוטים דקים של זהב (של תְּפִלָה), שמנתקים מהעולם הזה למציאות אחרת, אי אפשר לראות, רק להרגיש. וזה זורם בדם ומרפה מתחים וצובט בלב צביטת געגוע, צמאון עמוק עמוק, אינסופי. איך שההוויה הזאת כל כך אלוקית איך שהקסם הזה כל כך אנושי במחול מטורף, נשימה מתגברת, אי אפשר לעמוד בקצב הזה, לחפש תשובה לשאלה שאין שמישהו יתיר את הפקעת של הלב שלי ובעצם, שלא יתיר לעולם.