פעם אחת, בארץ רחוקה רחוקה, שכדי להגיע אליה צריך ללכת שלושה ימים בלי הפסקה (וזה הרבה! אנחנו אחרי 2000מ' מתפרקות), חי לו בדואי. כן, בדואי, עם אוהל כזה, ופאטמה אחת שמכינה לו אוכל ופאטמה שניה שמטפלת בהמוני הילדים. הבדואי חי לו חיים שלוים וטובים. הוא אהב את המדבר, והמדבר אהב אותו (והוא מאוד התאמץ להראות לו את זה). יום אחד, המדבר שלח לבדואי מתנה: עם אור ראשון, כשהבדואי קם ויצא החוצה לנשום מעט אוויר צח (כאילו שבאוהל שלו לא הייתה רוח פרצים), הוא גילה מכתב בבקבוק (ואז מה אם יש כאלה רק בים? המדבר הוא טיפוס ששובר נורמות). הבדואי פתח את המכתב, אבל הוא היה כתוב בשפה שהוא לא הבין, אז הוא עשה כאילו הוא מבין. הוא התיישב על החול האדמדם (למדבר היו מצבי רוח) וקרא: במכתב היה מסופר על אוצר שנמצא רחוק מאוד, מהלך ארבעה ימים מכאן (וזה עוד היה שעון קיץ, הימים היו ארוכים יותר). האוצר היה מתחת לעץ אלון רחב מימדים, שצמח על ביצה של בת יענה, שהייתה מונחת על חדקים של שלושה פילים שעמדו על גשר רעוע. בקיצור – האוצר היה מתחת לגשר, אבל אם הגשר יקשיב לקולות הנישאים ברוח, שממלמלים משהו על כוח ההצמדה ביחס לגרביטציה, ויקרוס, האוצר יקבר תחתיו ויעלם לנצח מההוויה הקיומית. וכבר יש לאנושות נסיון לא טוב עם דברים שנקברו מתחת לדברים אחרים והיו צריכים לחלץ אותם. הבדואי היה כולו נרעש ונגעש. אוצר אמיתי! והוא יודע איפה!! אבל במחשבה שניה (והבדואי מרבה לחשוב פעמיים), אין לו מה לעשות עם האוצר הזה, אז למה להתאמץ? ובמחשבה היפה והאקטיבית הזאת נכנס הבדואי לאוהל כדי לאכול את פת השחרית שפאטמה א' הכינה לו. * תוך כדי שהבדואי אוכל את הפיתה עם גבינת העיזים, נכנסה פאטמה ב' עם 30,000 זאטוטים, ובהתרגשות מהולה באפתיות (בדואים יכולים לעשות את זה), אומרת שיש להם אורח. הבדואי, באקט של אברהם אבינו, יצא לאוהל הכניסה, ושם הוא רואה חייל. הבדואי עטור הנסיון יודע שיש דברים שלא שואלים (כמו: "ומה רצית להגיד בזה?"), ולכן הוא לא שאל את החייל איך הוא הגיע לפה, אלא הזמין אותו לתוך האוהל המצחין ושטוף הילדים. החייל הודה לו, ובגלל שהרגיש קצת לא נוח מכל העסק, הוא התחיל לספר את הסיפור שלו. האמת היא שלא היה כ"כ מה לספר, כי החייל הלך לישון קצת אחרי 6 שעות שמירה ו-4 אימונים, וכשהתעורר הוא מצא את עצמו בפתח האוהל הזה, ובטח עכשיו ידפקו לו נפקדוּת והוא יצטרך להשאר שבת. הבדואי, למרות שלא כ"כ הבין מה זה שבת, הנהן בראשו בהבנה, ובלב ידע שזה המדבר ששלח לו את החייל המזיע והמלוכלך הזה. (מזכיר לו קצת את פאטמה.) לפעמים חברים שולחים הפתעות לא צפויות. עוד הם אוכלים את ארוחת הצהריים, נשמע רעש חזק מבחוץ והאוהל כולו על רמ"ח איבריו החל להזדעדע. שני המדוברים יצאו החוצה כדי לתהות על קנקנו של פשר העניין, ונתקלו במסוק שנחת מול האוהל והעיף חול ורוח לכל הכיוונים. החייל, כולו קורן כמו פלאפון, אמר שבטח באו לחלץ אותו, הפטיר "תודה, אחי" וקפץ למסוק שתוך דקה לא השאיר זכר. הבדואי, שגם לא היה לו שום עניין לזכור, מיד שכח את מה שארע ונכנס לאוהל מתוך אינסטינקט. כשהיה כבר בתוך האוהל הוא נזכר שאין לו בכלל מה לחפש שם, ויצא החוצה. * בחוץ הייתה שמש חזקה, והחול הפך להיות משהו בין צהוב לירוק זית, כאילו מישהו הקיא. ואכן, המדבר הקיא, ומתוכו יצאה נסיכה יפהפיה, כמו קלאודיה שיפר אבל קצת יותר צנועה. הנסיכה התחילה לשיר ברכות מלטפת כזאת, כמו מרכך הכביסה של סנו, ומיד נשמעה מוזיקה קלאסית מסמאת אוזניים ולב, והנסיכה החליטה שכמה שעולים יותר עם הטון זה יותר יפה. הבדואי, שהעדיף מוזיקה מזרחית או לפחות משהו אתני כזה, נכנס לאוהל ופנה לאכול את ארוחת הצהריים המאוחרת שלו. כשגמר לאכול את הפיתה עם הגבינה הוא יצא קצת החוצה, כי פאטמה ב' התחילה לצעוק על הילדים ולא היה לו כוח לזה. * איך שהוא יצא, מיד הוכה בסנוורים והכל נעשה פתאום לבן בעיניים. כשהאישונים שלו התכווצו לגודל של חיידק אנתרקס (ויש אומרים שזהו המקום הקדום ביותר בו נצפה חיידק פרובוקטיבי זה, ועד היום יש כמה אמריקאים חיוורי פנים שמחפשים אחרי מקומות שמרחק ההליכה אליהם הוא שלושה ימים), הבדואי הבחין בשיח קטן בשם סנה, שהיה כולו בוער באש אבל לא אוכל! הייתם מאמינים? אבל הבדואי שלנו, שלא כ"כ אהב את הריח נכנס פנימה והלך להתקלח. אבל מה, במקום שמים שיפכו לו מהכד, נשפכו שושנים צחורות, ואיזה נסיך קטן, בלונדיני, יצא ושאל אם יש פה באיזור שקיעה. הבדואי התייאש מהמקלחת, נעל את הנסיך בתוך איזו קופסה עם שלושה חורים שמצא והלך לפאטמה לאכול ארוחת ערב. בעודו אוכל פיתה עם זעתר לשם שינוי (נגמרה הגבינה – העיזים פצחו בשביתה נגד הסתדרות המורים), נשמעה צרחה מקפיאת דם. מיד קם, ויצא החוצה. אולי קרה משהו לאחד הילדים? בדרך החוצה הוא חשב שבעצם, למה הוא ממהר? שפאטמה תלך! אבל הוא כבר היה בחוץ אז הוא נשאר שם. מול האוהל שלו היו 12 מצלמות, 129 אנשים נשים ומפיקים (פרודוסע"רים בלע"ז), מכשירים וחוטי חשמל שכיסו את הנוף (הכחול מֶטאלי) ושזרו פסיפס מהמם יחד עם נערות תסריט, שצילמו את "הצעקה 4". הבדואי, שמעולם לא חיבב במיוחד סרטי אימה ועוד כאלה עם נערות תסריט, נכנס פנימה ועבר לארוחת ערב מאוחרת. בדרך הוא דרך על אחד הילדים, אבל הייתה פאטמה (היו אפילו שתיים), אז הוא לא הצטרך לעשות שום דבר מיוחד. אחרי הארוחה המשביעת-לכת הוא לקח חליל ויצא החוצה לנגן קצת. ברגע שנשמע הצליל הראשון, כבר התאספו כל היצורים שהיו במרחק של 5 ימי הליכה (!), ונעמדו/נתיישבו/נשכבו/נתחפרו ועשו קולות של ערכת מגן כדי להאזין לנגינתו המופלאה של הבדואי. כן כן, אותו בדואי שנודע באָשָפותו יוצאת הדופן בפריטה על חלילים בכל האזור, מהלך של שלושה ימי הליכה בגשם. ("מהלך של ימי הליכה"? נו טוב.) לכל החבר'ה באוהל החליל נשמע כמו חלום, אז הם לא יצאו החוצה, כי הם אנשים רציונלים, וחוץ מזה לא בראש שלהם עכשיו פנטזיות וכל זה. * החול מתחת לבדואי התחיל לשנות את עצמו, והפך לקמח (פאטמה לקחה קצת כדי לעשות עוד פיתות), ואז לחצץ, ואז הוא הפך לפלסטיק גמיש ידידותי לסביבה ואח"כ שוב לחול (הפעם טורקיז עם נצנצים וורודים). השמש כבר שקעה לגמרי, והכוכבים התחילו לזרוח הפוך (ככה זה במדבר). עוד הבדואי מנגן, ומול עיניו נבנו ערים, נִטעו יערות, ירדו שלגים ואחר גם נמסו, אבירים פגשו בנסיכות והפכו לצפרדעים, הנמר הפך חברבורותיו ומל גיבסון צעק "פרידום". הבדואי לא חשב על כלום. בעצם, הוא קצת חשב על שני מיליון הנפשות שיושבות עכשיו באוהל הקודר ונטול הקופאין, שמפסידות עכשיו כיף חיים כי נמאס להם לשמוע אותו עם החליל הזה. הוא גם חשב שבגלל החול שנכנס לחליל הוא קצת מזייף (החליל, לא הבדואי. אבל גם). * כבר נעשה מאוחר, והבדואי, שצריך לקום מחר לעוד יום עמוס וגדוש בפעילות חסרת מעצורים, קם, ארז את החליל שלו, גירש את כל היצורים שלא יעשו לו רעש בלילה ונכנס לאוהל בפעם ה-214. הילדים כבר ישנו, הפאטמות כמעט, הכל שקט ושלו, והמדבר שינה את צבעו לאותו צבע מקורי שהיה לו בבריאת העולם ועד היום לא ברור בדיוק מהו (היה חושך והבדואי לא הצליח לראות בוודאות). הבדואי פנה לדרגש שלו, והלך לנום את שנת היופי שלו, שבע מהרפתקאות היום ומהפיתה עם הגבינה, ומכל הריגושים שלא ריגשו אותו (אין לו אינטרס להתרגש). שניה לפני שנרדם, התפלל הבדואי אל המדבר, וביקש, אם אפשר, שמחר יהיה יותר מוצלח. *** נגמר הסיפור. וכאן מגיע תורו של מוסר ההשכל, כמו שאומרים: "הדתיים האלה, לא יכולים לראות סרט בלי לעשות עליו דיון אח"כ." כן, כאלה אנחנו, מחפשים את המהות שבכל דבר. אבל תצטרכו לחפש אותו מאוחר יותר, כי אין לי כוח לכתוב אותו עכשיו. (המשך יבוא...)