"שוב?" "שוב..." הסרבל הוטל על הכיסא שעמד לצד הדלת. כיסא ישן מהסוג שלא רואים היום בחנויות. חזק, יציב. כבר 30 שנה עומד כך ומעולם לא נשבר. בעצם כל רהיטי הבית היו כאלה. לא הוחלפו, לא תוקנו. לא היה בכך צורך. את הרהיטים הוא בנה. עוד מהימים שכוחו היה במותניו. הכל מעץ אלון בריא ורענן, אותו ייבש במו ידיו והכינו לשימוש. אז לא היה מסור חשמלי, כל הפעולות נעשו בידיים, ואם הידיים לא הוכשרו לעבודה קשה, חבל היה להתחיל אפילו... והוא הוכשר. ימים על ימים עבד עם אביו המנוח בשדה הפתוח, חורש את האדמה הקשה והמיובשת מהקייצים הארוכים שבארץ במחרשה רתומה לצמד שוורים חסונים. לאחר מכן ערם את שקי הזרעונים על גבי העגלה, והובילם לשדה. יש שהיה מפזרם עם הרוח, יש שהיה נוטל אחד אחד ונוטעו היטב באדמה. הכל לפי סוג הירק הנזרע. ואז היו הוא ואביו מחכים. לגשם שיבוא וישטוף את האדמה, וינביט את הצמחים. כעת, למעלה מ-15 שנה שהוא אדוני השדה. כשסיימו את אבלותם על אביו, גילה כיצד תוך חודשים מספר פרחו להם כל אחיו לעיר הגדולה, שמחים למצוא שם עבודת משרד קלה, ואותו השאירו עם הירושה הגדולה: כמה דונמים של קרקע פוריה, בית קטן ורעוע, ולול תרנגולות מטילות. אז כעס עליהם, היה משדלם בדברים לבוא ולהירתם בעונת הקציר הקשה, ובעונת החריש שלאחר מכן, היה אף מאיים כי גם הוא יעזוב, ינטוש את הכל ויילך לו... לאן?... וליבו לא נתן לו לעזוב את הכל. את החיים והמתים, את הזכרונות, תמיד היה קשור למקום, לכפר הקטן, בו כולם חיו כמשפחה אחת גדולה, שמחים כאחד, אבלים כאחד. ולכן נשאר. נשא אישה מבנות הכפר, והקים את ביתו. * * * "מה נעשה? זו שנה שניה שאין... פשוט אין.... כיצד נתפרנס? ממה נחיה?..." הוא הרים מבטו בעייפות והביט אליה, ידיו שלובות היו, מונחות על גבי שולחן המטבח הכבד. דקה ארוכה התבונן בה, מנסה לחדור למחשבותיה, מנסה להעביר את שלו אליה... "וכי חושבת את לנטוש? אחרי הכל? כל החיים שלנו כאן, בכפר". לא, היא לא רצתה לנטוש, גם היא כמותו ילידת המקום, לאן תלך?... "וחוץ מזה, לאן נלך?... ממה נתפרנס, וכי למדתי איזה שהוא מקצוע אחר? מורה? פקיד?", כביכול קרא מחשבותיה... "ובכל זאת... כבר שנה שניה..." היא שפתה את הקומקום, מוסיפה תוך כדי כך מי ברז, עד שהתמלא עד שפתו. אחר חתכה פרוסות לימון דקות, הכינה את הסוכר וחיכתה לרתיחת המים. אחיעם כבר קם מעל השולחן, החליף בגדיו לבגדי בית קלים ונוחים, ושקע בקריאת העיתון. השקיעה הזו, כמו סימלה את מצבו בשנתיים האחרונות. כספי החסכונות (אותם חסך מתחת למזרונו) כבר הלכו לעולמם, וכבר כמעט הגיעו לפת לחם, ובכל זאת – לעזוב?... * * * "ומה הוא אמר?" "מי?" "נו, ההוא. לבקוביץ'. מה הוא אמר? מה הוא הציע?" "עזבי – מה זה חשוב?" "אחיעם, מה הוא אמר?" "שלושת אלפים לירות ועבודה אצל אחיו בבית המסחר". היא שתקה. שלושת אלפים לירות. ממש הרבה. לפני כן עמדה הצעתו על אלפיים בלבד. "ו..." "חנה, עזבי נא" כאן לא יכלה עוד. "אחיעם! שלושת אלפים, ועוד עבודה מסודרת וקלה. אנחנו כבר לא צעירים אחיעם! וכבר אין פרנסה. אין!!" את המילה האחרונה אמרה כמעט בצעקה, אך מיד דממה. ידעה כמה הוא כועס כשמדברים כך, בצעקות. הוא לא כעס. פשוט התבונן בה, ולא ידע מה לעשות. "תוכלי נא להביא לי כוס תה? * * * "אחיעם. איני יכול יותר" ידו של אחיעם, שהחזיקה בשקית הניר בה ארז את הלחם והחלב, רעדה מעט. "מה זאת אומרת, משה?" "זאת אומרת". הוא הבין. כבר שלושה חודשים שלא שילם לבעל המכולת הקטנה שבכפר. שלושה חודשים אינם דבר של מה בכך, כבר הספיק לצבור מעל מאתיים לירות של חוב. משה, שראהו במצוקתו, מיהר להוסיף: "אחיעם, הפעם תיקח, אבל..." אחיעם יצא מן המכולת, משאיר אחריו את השקית. היום יאכלו את פרוסות הלחם שנשארו, ומחר... טוב, תמיד יוכלו לאכול ביצים מן הלול... הוא לא שם לב לאותה מכונית שחורה חדישה שעצרה לידו, אף שהיה זה מחזה נדיר לראות מכוניות כאן, בכפר. "הו, מר אחיעם יקירי, מה שלומך?" אחיעם סובב מבטו. שוב לבקוביץ' הזה. "שלום", הפטיר כלאחר יד, ופנה להמשיך בדרכו, אך לבקוביץ' תפס בחולצתו, ושאל במתק-שפתיים: "נו, חשבתם על הצעתי?" "לא רוצים גם לחשוב!" כאן הרצינו פניו של לבקוביץ': "אתה עושה טעות, אחיעם. זו הזדמנות של פעם למיליון. אל תגיע למצב שתצטער על כך כל ימיך...". "לבקוביץ', עזוב", קטע אותו אחיעם, "זה לא שייך. אני לא יכול לעזוב". הוא נפנה ממנו והמשיך לביתו. "שלושת אלפים וחמש מאות, אחיעם. הצעה אחרונה" אחיעם עצר. עדיין גבו מופנה. שלושת אלפי וחמש מאות... שלושת אלפים וחמש מאות... בסכום כזה יוכל לסדר את חייו. בית חדיש בעיר הגדולה, אולי אפילו 3 חדרים. סלון כמו לעשירים, חדר לו ולאשתו, וחדר אורחים. שלושת אלפים וחמש מאות... יוכל אפילו לפתוח חנות שם בעיר. אשתו תעבוד בה, והוא יעבוד בבית מסחרו של האח. "אחיעם..." הוא נכנע, והסתובב. "בסדר לבקוביץ'", פלט פיו בלא ששלט עליו. "מחר תבוא ונסגור". לא חיכה לראות את החיוך שנפרש על פניו של האיש, והלך. * * * "אחיעם, אתה תראה שיהיה טוב לנו", ניסתה לעודדו, "נפתח חנות פרחים, נישאר מחוברים לריחות המוכרים, לזכרונות. גם זו חלוציות, אחיעם. גם זו..." עדיין לא הוריד את כפות ידיו מעל פניו. האור הפריע לו. היה מעדיף לשבת בחושך, לא לחשוב על כלום, לא לראות דבר... "אני הולך" "לאן?" שאלה חנה בחשש, אבל הוא לא ענה. טרק את דלת הכניסה, ויצא החוצה. לשדות... ליל ירח מלא. אמצעו של חודש כסליו. וכלום... רגליו פסעו כמו מאליהן אל תוככי השדה. ראה את התלמים המסודרים שעשה לפני חודשיים, את הזרעים שהציצו אליו מבין חרישות הקרקע. ושמע את השקט. שקט כזה, שכמותו יש רק בכפר. לא שקט רועש. רק קולות צרצרים הפריעו את דממת הלילה, ופסיעותיו... הוא הרים מבטו לשמיים. להתפלל לא ידע, אבל כל כך רצה לצעוק, למעלה, לזעוק: "אלוקים, למה???...." וכאן פרצו דמעותיו ושטפו את פניו, דמעות של כאב, של אובדן. כאילו 35 שנה הלכו לאיבוד. והכל – בגלל השנתיים הללו. של הבצורת. הוא לא רצה את הכסף של לבקוביץ', לא רצה את העיר הגדולה. תיעב אותה בכל ליבו. הוא רצה רק את האדמה שלו, את הפירות שלה... וכלום. השמיים חייכו אליו בלעג. אדם קטן ביקום כל כך גדול, מי הוא ומה הוא שישנה סדרי בראשית... במבטו נפרד אחיעם מכל האדמה שלו, בקושי ראה אותה מבעד לדמעות, אבל חש אותה, את כאבה, את יבשונה. שוב הרים את עיניו כלפי מעלה, ולחש: "אנא... אנא" וחזר... כשסגר את הדלת מאחריו, הוא שמע פתאום המייה מוכרת, ולאחריה, מין קול קצוב וקבוע, חוזר על עצמו במין חדווה עולצת. ניסה להיזכר מהיכן מוכר לו הקול. זה לקח שנייה אחת. לא יותר, לאחריה כבר היה בחוץ, רץ... צועק בהברות מקוטעות, שמחות... לא חשש ללבושו, לבריאותו... הגשם ששטף אותו כמו שטף ממנו את כל העצב והמרירות אותם אכל בשנתיים האחרונות. הכל ירד. האבן מהלב, החשש, הצער, הכל נשטף ונמחה. פתאום העתיד נראה זורח, מבטיח, פתאום לבקוביץ' נראה כל כך רחוק... הוא והעיר הגדולה שלו... והגשם ירד בעוז, כמו השתחרר הפקק שלחץ עליו, ובפרץ עז ניתך על הארץ. והפעם התערבבו מי הגשמים עם דמעות אחרות. דמעות אושר...