"ויקטור" "כן, מחמוד?" "תגיד לי, אתה מרגיש פה כמו בבית?" "מה זאת אומרת מחמוד. כאן זה הבית, לא?" "כן, כאן זה הבית... שלי... ושלך?" ויקטור לא הבין לאן חותר מחמוד בדבריו. מחמוד הוא חברו הטוב ביותר מזה שנים, עוד משנות הגן. אביו של מחמוד נשא משרה בכירה בממשל המצרי, וגם אביו של ויקטור – מואיז, היה מבעלי ההון במצרים, וכך מצאו עצמם שכנים בשכונת הוילות המפוארת באלכסנדריה. כאן זה הבית שלי, חשב ויקטור. מה רוצה מחמוד לומר? אך מחמוד לא הסביר את דבריו. שעת בין הערביים פינתה מקומה לרגעי השקיעה, ומחמוד קם, יורק את שאריות החמציצים מפיו, ומנער את בגדיו מאי-אילו נמלים וחרקים שטיפסו עליהם. "בוא חווג´ה, כדאי שנחזור לפני שהלילה יכסה את האור". *** חלפו חודשים עד שויקטור הבין את דבריו של חברו מחמוד. חודשים בהם ראה, תחילה כטיפות בודדות ולאחר מכן כשטף מים רבים, את שכניו מכריו וקרוביו אורזים ונוסעים. לאן? העז ויקטור לשאול, אך אביו כמו ביקש לסוכך עליו מפני הידיעה, השתיקו. "הנך קטן, אִבְּנִי, אִינְתָ אוּלָד... זְרִיר" וויקטור, שהרגיש עצמו גדול למרות שמונה שנותיו הפעוטות, נעלב, אך שתק מפני כבוד אביו. בשבתות הרגיש את הריקנות. אם עד לאחרונה כדי למצוא מקום ישיבה היה צרך להשכים קום יחד עם אביו, ולהגיע בתחילת התפילה לבית הכנסת הגדול באלכסנדריה, הנה עכשיו, כבר יכל לבחור לעצמו מקום ישיבה כראות עיניו. המתפללים נתמעטו, ואיתן נתמעטה אווירת הקדושה שאפפה את בית הכנסת. ההוד שנלווה למקדש מעט זה, כאשר מאות יהודים היו קוראים בקול אחד קריאת שמע. "שמעעעעעעע ישראל..." אז תיאורי המלמד בכּוּתָאב היהודי היו מקבלים חיוּת מיוחדת, וויקטור היה מרגיש את עצמו בתוככי אהלי בני ישראל במדבר. *** "ויקטור בוא, בוא הנה". ויקטור קלט את מראהו של מחמוד החצר בית הכנסת. "מחמוד, מה לך פה?", תמה. "כבר עברה שבתכם, לא כן, סָחְבִּי (=חברי)?" "עברה". הם נסתודדו באחת מזוויות הבית, מוצאים מעקה פינתי לשבת עליו, ומחמוד הוציא מכיס מעילו שרשרת זהב דקה". "יא-סחבי, זהו. אני מרגיש שהולך אתה ממני". "מהן מילות אילו?", שאל ויקטור בחוסר הבנה, "להיכן אלך". "מצרים הֲדִי לָא בְּיתָךּ", ענה מחמוד ושתק שתיקה ארוכה. "איסראיל" "שו?" "איסראיל. אתה אינך יודע, אבל אני יודע", וכאן הבליט מחמוד את חזהו בגאווה קלה, "אבא אמר אתמול בערב שגם אתם בהולכים. לאיסראיל". ויקטור הרגיש מבולבל. על מה מחמוד מדבר? לאן הולכים? למה? ומחמוד הואיל להסביר לו: "אבא מנהל את משרד הפנים, ואביך הגיש בקשה לעזוב את מצרים". הוא לא נתן לויקטור לעכל את דבריו, ומיד הגיש לו את שרשרת הזהב. "קח אותה. תהיה השרשרת מזכרת לידידות בינינו". ויקטור לקחה, עדיין לא מבין על מה ולמה נתרגש עליו מסע עזיבה זה. "ויקטור, עוד מעט יגיע היום בו לא נתראה יותר. אתה תהיה שם, בארץ היהוּד, ואילו אני אהיה לך לאויב. אבל ויקטור, אינני אויבך. נא אל תשכח! נושא אני עימי שרשרת תאומה לאשר נתתי לך. כי תאום אני לך". חיבוק פתאומי ועז המם את ויקטור. היתה זו הפעם היחידה בו הרשה לעצמו מחמוד להחצין את רגשותיו בצורה שכזו. הוא ראה כעין דמעה בזווית עינו של מחמוד, אבל שתק ולא אמר מילה. במצרים הגברים לא בוכים! *** "ויקטור אבני, שב נא לידי". ויקטור עשה כמצוות אביו, וכבר ניחש את מטרת השיחה. "ראית ודאי בשנה האחרונה כמה רבים מקרובינו עזבו את הארץ. כולם הלכו לארץ החדשה, היא ארץ מולדתנו האמיתית. ארץ הקודש. כעת הגיעה גם תורנו..." "אבל אבא, למה?", כמעט צעק-התחנן. "ויקטור!" ובנימה מרוככת יותר הסביר אביו: "הזמנים לא כמו שהיו פעם. היום יש הרבה שנאה ליהודים. רק עכשיו נגמרה מלחמה בה שמו היהודים בישראל את מצרים ללעג ולקלס. הם כבשו את כל מדבר סיני. המצרים לא מבחינים, ויקטור. הם לא מבחינים בינינו ובינם. עבורם – אנחנו והם – חד הם! וויקטור, הם צודקים. אנחנו עם אחד. אין לנו מה לחפש פה יותר. אנחנו צריכים להיות ביחד עם אחינו". הייתה זו השיחה הראשונה והאחרונה בה דיברו על העזיבה הצפויה. כעבור כמה שבועות, כבר מצא ויקטור עצמו על ספינת נוסעים גדולה בדרך לצרפת, ומשם לישראל. *** השנים עברו, וכטבעו של הזמן, גם זכרונו את מחמוד נחלש והתעמעם, עד שכבה. אמנם היו הפעמים, במיוחד בלילות, כשויקטור היה שוכב ובוהה בתקרה, מחכה לשינה שתחטפהו אל עולם החלומות, שאז היה נזכר בחרו הטוב. מעניין מה עושה היום מחמוד? הן כבר גבר הוא בין הגברים. כבן 16 כמותו. ודאי אביו הכניסו לקולג´ יוקרתי במצרים, ולאחר מכן יתגייס לצבא ויעשה קריירה צבאית מפוארת. והייתה גם השרשרת... אותה שרשרת שמחמוד העניק לו כמתנת פרידה ליוותה את ויקטור על צווארו במשך כל השנים. היא הזכירה לו עולם שנשכח. ילדות שנגנז אורה. את חבלי הקליטה עבר ויקטור דווקא באופן נוח יחסי. היו מסביבו כל השכנים והמכרים משכבר הימים, וגם אביו השכיל להבריח הון רב ממצרים ולבסס שוב את מעמדו בארץ, ואף בארץ היה לבעל מעמד גבוה. ויקטור עשה את שנות לימודיו בתיכון יוקרתי בתל-אביב, וידע שלאחר מכן יהיה חייל קרבי בשירות המולדת. ידיעה זו הייתה מעבירה בו רטט של התרגשות. הוא הבין שאז יגמרו ימי הנעורים ואז תחל תקופת הבגרות הנכספת. כבר רצה להראות עצמו לסובבים. רצה להרגיש חשוב כמו הגדולים באמת. *** לדמעות אימו כמעט ולא שם לב, כאשר עלה אל האוטובוס האפור-בוצי בדרך לטירונות. למרות המשא הכבד שסחב על גבו, הרגיש עליצות-מה. סוף סוף הנני חייל. סוף סוף אשא דרגות על כתפי. בדמיונותיו היה שוגה ורואה עצמו כמפקד חיל, מסתער בקרב עז על מוצבי אוייב. עיתים היה מדמיין כיצד הוא, בפעולה נועזת מציל את כל הפלוגה, ולאחר מכן מוזמן אחר כבוד לבית הנשיא לקבל את עיטור הגבורה. כבר הכין בראשו את הנאום שישא בטקס... אבל כרוחק השמש מקרני אורה, כך רחוקים היו חלומות הצבא של ויקטור מחיי הצבא הקשים שנגלו לו. את ניסיונו הקרבי סיגל אט-אט, בעמל ובזיעה. במאמץ ובטרטורי מפקדים בלתי פוסקים. לעיתים היה מקלל את הרגע שבחר לשרת כקרבי. אולם היו הזמנים הללו, כשמבצע יצא לדרך והצליח, ומפקד החטיבה היה מגיע בעצמו לברך, שהרגיש את עצמו בפסגת העולם. הוא כבש! הוא ניצח! ואז, כשנה לאחר גיוסו הגיעה המלחמה הגדולה. בהתקפת פתע השמיד חיל האויר הישראלי את כל חיל האוויר של מצרים ובכך שיתק את שמי מצרים. בהתקפות נוספות עלה בידי ישראל לכבוש את רמת הגולן מידי הסורים ואת חלום עם ישראל לכל הדורות – ירושלים. קרבות עזים ניטשו ברוב המערכות, וויקטור שובץ בדרום הארץ, לקרבות עם החיל המצרי. להודות על האמת, ויקטור לא הרגיש שום שמחה במלחמה ההיא, שום חדוות-קרב. כי פשוט, לא היה קרב! החילות המצריים נסו מפניהם, כמעט מבלי להוציא יריה מקני הרובים... בקושי היו מזנבים בהם, בדרכם לכבוש את כל חצי האי סיני. בקלות רבה עשו כוחות ישראל את דרכם עד לשארם א-שיך, שם הקימו את המוצב הדרומי ביותר שעם ישראל הקים אי פעם בתולדות ההיסטוריה. גם ויקטור היה ביניהם. *** "קומו מיד" לחש מקפיא עבר בין חיילי הפלוגה. זה עתה גילה קצין המודיעין של הפלוגה יחד עם הגשש הבדואי עקבות טריים של כיתה מצרית בסביבה. כנראה הייתה זו כיתה שאיבדה את דרכה ב"סבך" חול המדבר, ולא ידעה כיצד לחזור הביתה. מיד ניתנה הפקודה לגלות את עקבותיה ולהסתער! ויקטור התלבש בזריזות, חוגר את חגורו וכותף את נשקו. הוא בדק שהמחסנית במקומה, ושהרובה תקין ומשומן היטב, ואז עשה דרכו יחד עם חבריו לפלוגה, בפסיעות שקטות, אורבות לחיילים המצריים... סוף סוף הרגיש כיצד הדם קופא בעורקיו, כיצד הפחד מזדחל לו מכיוון צווארו ועד לרעד קל ברגליו. ופחד זה הוסיף להתרגשותו. הנה עכשיו יש טעם במלחמה! יש על מה להילחם! טררררררר... טרטרטרטרטררררררררר.... צרורות היריות גרמו להם להשתטח מיד. אולם השתטחות זו כבר לא הועילה לחמישה חיילים מבני הפלוגה. הללו אחרו את זמנם. הם הבינו שנקלעו למארב מתוכנן היטב, ותוך שניות החלו להשיב אש עיוורת אל תוך הלילה לעבר מקורות הירי. הרעש היה מחריש אוזניים. בין רעשי הכדורים הנותבים נשמעו צרחות הפצועים וקריאות המפקדים משני הצדדים. הצרחות מהצד המצרי היו כל כך קרובות שויקטור הבין שהמרחק ביניהם לבין הכוח המצרי לא עולה על עשרות מטרים בודדים. "קדימה, להסתער, נכה בהם עכשיו בכל הכוח!!" לקריאת מפקד זו נענו כל חיילי הכוח, ובזריזות ניתרו מהחול והחלו רצים לעבר המארב המצרי. בחסות הלילה, ובעזרת תמרונים מתוחכמים הצליחו לעבור את מרבית הדרך בין הכדורים השורקים, וויקטור כמו שאר חבריו שפך אש גופרית לעבר הצד השני – האוייב. פתאום גוש בשר התרומם לו מול עיניו. עיניים שחורות יוקדות משנאה ניצבו מול עיניו, וויקטור לחץ במהירות על ההדק. הוא הספיק לקלוט משהו מנצנץ בחשיכה על צווארו של החייל המצרי... אבל זה היה מאוחר מידי... החייל שכדורי הרובה של ויקטור חתכו את בטנו קלט את פניו של ויקטור, וראה את השרשרת הזהובה על צווארו. מהשנאה לא נותר דבר. עיניו של המצרי התרחבו, ופיו פלט מילה אחת, זעקה: "לאאאאאא...." "מחמוד!!!!!!!!" *** המלחמה הסתיימה בניצחון מוחץ למדינת ישראל. חילות הערבים איבדו את יוקרתם, ובפרט הצבא המצרי שכבר ספג את קלון מלחמת קדש, ועכשיו מלחמת ששת הימים היכתה בו ללא רחם. הסכמי הפסקת האש נחתמו, והחיילים עשו את דרכם הביתה. זהו, המלחמה כבר נגמרה... גם ויקטור...