"אם אפס רובע הקן,

אוהל שיכן אם ריקן,

אל נא נאבדה כי על כן,

יש לנו אב זקן".

הוא נשא את מבטו לכיוון הגדר. מחשבותיו שבו והוליכו אותו אל עיר מגוריו - וורשא.

סמטאותיה הרחבות של העיר שבו ועלו בזכרונו, והוא התמכר בגעגועיו לימים שחלפו ואינם עוד.

"חיה, מה זאת ראיתי? דמעה על לחייך? ומדוע?!"

חיה, אשתו של ר´ אברום, מחתה במהירות את אותה דמעה קטנה, וחייכה חיוך מאולץ.

"בעלי, חיים יפים חיה אני עמך. חיים מאושרים. ועל זאת אני בוכה. הן קרוב לעשרים שנה עברו, ועדיין לא ילדתי לך בן, שימשיך את משפחתנו. דואגת אני ומצירה שמא עקרה אשאר, ואתה…"

היא לא יכלה לשאת את המילים. חשה בריח איום של סכנה. האם בעלה יעזבנה? האם אברום, האיש שלו נשואה היא באושר, יחליט לגרשה עבור אשה שתביא לו בנים?

ר´ אברום הביט בה, ומתוך רוך אבהי אמר: "רעיתי, אל תדאגי. הבטחה היא מאיתי שלא אעזבך"…

ועכשיו, בהיותו בין הגדרות, האם מפר הוא הבטחה זו?

ר´ אברום נפנה ונכנס אל הביתן שבמרכז המחנה - ביתו החדש, אולי האחרון.

הוא שכב על דרגש העץ שלו, והרהוריו לא פסקו.

אכן, ברכתו של הרב התקיימה בי, וזכיתי לזרע של קיימא.

ולפתע נרעד.

יוסל´ה בני. מה שלומו? האם אכל היום את מנתו הדלה - פרוסת לחם יבש ומרק דלוח?

רגליו של ר´ אברום ביקשו להוליכו למחנה הילדים, לראות השלום לו, לבנו, אך שכלו גבר על רגשותיו הסוערים, ופקד עליו לשבת במקומו: הן אור יום עדיין, ובשעה כזו יירה כל היוצא מחוץ לתחומו.

"אנסה בלילה", החליט, "אולי אז אוכל לחמוק באין-רואים, ואראה את בני. זה כמה שבועות שלא ראיתיו".

ר´ אברום חש לפתע את גודל הטרגדיה בה נמצא בנו: "בן עשר למשנה", אומרים פרקי אבות, ואילו יוסל´ה הקטן - בן עשר לעבדות.

"אבא, אבא"

"כן, בני היקר"

ר´ אברום הרעיף מבטי אהבה בבנו שצמח והיה לבן חמודות בן חמש.

"היום למדנו בחיידר פרשת ´וירא´" 

"ומה למדתם?", שאל ר´ אברום בקול רך, שמח על עליצותו של הילד הקט.

יוסל´ה הרצין, ופתח ואמר: "היום למדנו על עקידת יצחק. על אברהם אבינו שזכה בבן אחרי שנים רבות בהן חי ללא ילדים, ובכל זאת מוכן היה אברהם אבינו לשחוט את בנו, ולקיים בכך את מצוות ה´".

"האם היה אברהם אבינו שמח לעקוד את בנו?", הקשה ר´ אברום.

יוסל´ה קרא כשעיניו נוצצות מאהבת התורה: "המלמד אמר, שאברהם אבינו שמח לעשות את מצוות ה´, וכלל לא חש בצער, שהולך הוא לשחוט את בנו-יחידו"

"כי כך צריך האדם להרגיש, השלים ר´ אברום, "על האדם להבין שהוא יציר כפיו של ה´, ומצוות ה´ מחייבות אותו בכל מקום ובכל שעה".

לזקנותו נולד לו יוסל´ה הקט. כבר עבר את גיל החמישים, וכל אנשי העיר דיברו ביום הולדתו של יוסל´ה על הנס שנעשה לר´ אברום.

מרחוק שמע ר´ אברום את צעקות הקלגסים.

"מכים הם בודאי יהודי שהעז לצאת מתחום הצריף", חשב ר´ אברום, "אולי כדאי שאוותר היום על הניסיון ללכת לראות את יוסל´ה".

אך משהו בתוכו אמר לו שחייב הוא לראותו היום.

*   *   *

"פנים לו תכיר,

וצדקו לפניך נזכיר,

קח נא בן יקיר,

ונמצה דמו על קיר".

דממת מוות שררה במחנה הריכוז. היום, כך נודע, מתכוננים לערוך סלקציה. עדיין לא ידוע את מי יקחו לתאי הגזים. את הזקנים? את החולים? הילדים? בכלל - יכול להיות שאת כולם יאבו הנאצים הארורים לשרוף היום.

הייאוש כבר מזמן נעלם ממחנה זה, ואת מקומו תפסה הרגשת ההשלמה עם המוות. לדידם של אסירי המחנה - כאן מתחיל הגהינום הפרטי של כל אחד, ולאחריו - אחרי הירייה או תא הגזים - יחל גן העדן הנצחי.

ר´ אברום קם, ככל אסירי המחנה, השכם בבוקר, ולאחר שהתפלל בדקות הספורות אותן נהג לכנות "בין הזמנים" - בין זמן השינה לזמן עבודת הפרך, שירך ר´ אברום את רגליו למקום עבודתו - המשרפות.

בנחיריו כבר עלה ריח המוות המבאיש, אולם הוא כבר היה רגיל לו. תפקידו היה לאסוף את הגוויות ולשורפם, שלא יישאר מהם זכר.

בימים טרופים אלו עמדו לזכותו אותן שנות לימודו בישיבה. שנים שחרטו עמוק בליבו את המוסר היהודי, ועידנו את רגשותיו. ראה ר´ אברום את חבריו לעבודה, כשהם אטומים לכל רגש, עושים את עבודתם כאילו מדובר בבית מטבחיים ולא בבית מטבחיים של בני אנוש. ראה גם כאלה שהשמינו ותפחו על חשבון המתים, כשהיו עוקרים שיני זהב מהם, ומוכרים אותם לפולנים, עוזרי הנאצים, תמורת כיכר לחם או בקבוק שכר.

אך הוא התעלה על הרגשות הגוף, והיה אומר על כל גופה וגופה ששרף פרק תהילים קצר.

בחצר המוות כבר ניכרה תכונה, והקצינים היו צועקים את פקודותיהם בהברות קצרות, חותכות.

גרמנית לא ידע ר´ אברום, אולם במשך הזמן בו שהה במחנה הספיק לקלוט אי אילו מילים, והללו היו מכות בו עכשיו והולמות ברקותיו: "ילדים… סלקציה…"

רעד אחז את גוו. הוא לא היה מסוגל לפסוע ולו פסיעה אחת. היטב הבין את משמעות הדברים: היום ירצו לקחת את הילדים, את יוסל´ה שלו…

מכת רובה על ראשו הדחיקה את חולשתו, והוא החל בעבודתו.

הוא ניסה להתעלם ממחשבותיו הטורדות. בליבו כבר גמר, שהיום, לאחר העבודה, יילך מיד למחנה הילדים. ליבו נקפו, שלא הלך ביום האתמול לראות את בנו. אולי היתה זו הפעם האחרונה? הפרידה? אך מה יכול היה לעשות? רגע לפני שרצה לצאת מחוץ לצריף נורה אדם אחר שניסה לעשות כמוהו...

"אח…", נאנח ר´ אברום, "לו חיה היתה עכשיו עם יוסל´ה, היתה בודאי מרגיעה אותו ומפיגה את חששותיו. חיה - היכן היא כעת? החיה היא אם לאו? למעלה משנה שנפרד ממנה, ומאז שנלקחה לא שמע עליה דבר.

"אבא, רוצה אני לברך על התפוח בדבש"

"כן, יוסל´ה, אני אברך על התמר שייתמו אויבנו ושונאינו וכל מבקשי רעתנו, ואתה תברך על התפוח בדבש, שתתחדש עלינו שנה טובה ומתוקה".

יוסל´ה בירך בהתלהבות, בכוונה ככל שיכל לכוון, ואחר אכל בהנאה את התפוח, כשהדבש ניגר על סנטרו, ומשם - לבגדיו החדשים.

לחיה, אמו, הדבר לא הפריע: "אדרבא: שתהיה לו שנה מתוקה באמת".

היא נשאה מבטה אל ר´ אברום ועיניה נפגשו עם עיניו בהבנה: המלחמה כבר בפתח, והגרמנים בשערי המדינה. לו יהיה זה כבר סופה של המלחמה, אך ליבם ניבא להם צרות ורעות.

"שתהיה לנו שנה טובה", בירך ר´ אברום, וחיה ענתה אחריו "אמן".

"איזו שנה… איזו שנה… השטן הצליח לקטרג השנה מעל ומעבר….", "גזירה שכזו ודאי שמעולם לא הייתה".

"מחר ראש השנה", חשב בתוגה, "בשנה שעברה עוד חגגנו. בשעה זו הייתי מסתובב בשוק, עושה הכנות אחרונות לחג, קונה בשר ויין, תר אחרי מיני פירות לברכות החג, ומיני מגדנות שונים… והנה עתה נמצא אני בעמק הבכא הארור הזה…"

"יוסל´ה! אני חייב לראותו!"

*   *   *

"רץ אל הנער להקדישו,

ונפשו קשורה בנפשו,

עיטרו בעצים ואישו,

נזר אלוקיו על ראשו"

הוא הלך חרש בין הצריפים, משתדל לא לבלוט יתר על המידה. על שכמו נשא כלי עבודה, באמתלא שקיבל פקודה להעבירם לקצה המחנה, אך לא היה מקום לדאגה. בין כך ובין כך היו הצוררים עסוקים בארגון המחנה לקראת השמדת הילדים מחר. הם הכינו שביל מיוחד, מוקף בגדר תיל, בו ילכו הילדים, כדי שלא תהיה אפשרות אף לא לאחד מן המבוגרים להפריע למהלך ההשמדה.

כשהגיע אל קצה המחנה, פירק ר´ אברום את משאו, והניחו על גבי האדמה הצחיחה. הוא נשא מבטו אנה ואנה, וחיפש תוך כדי כך אחר פרצה בגדר - הפרצה שלו. לפני כחמישה חודשים גילה אותה, והיה מתחמק דרכה לתוך מחנה הילדים, וכך היה מתגנב בלילות אל מאחורי צריפו של יוסל´ה, ומביט דרך החלון באהבה על בנו הישן.

עתה, החליט ר´ אברום, אדבר עמו ואחזקהו לקראת יום מותו הקרב.

ר´ אברום לא חשב על עצמו באותם רגעים. השלמתו עם המצב הנורא בו היה שרוי הדחיקה מאיליה את הרגשת הבדידות האופפת אדם אבל. לאמיתו של דבר - ידע ר´ אברום שקיצו גם הוא קרוב, והפרידה לא תהיה ארוכה כל כך.

ליד צריפי הילדים לא שמרו היום שומרים. הן כבר ´בני קטלא´ הם - בני מוות, ואין צורך לשומרם.

ר´ אברום פסע חרש לעבר פתח הצריף. הוא שמע את המולת הילדים לפני לכתם לישון, והתאמץ לשמוע את קול בנו.

כשהגיע לדלת פסקה ההמולה מיד.

הילדים נעצו בו עיניים תמהות. חודשים ארוכים לא ראו מול עיניהם ר´ יהודי, והנה עכשיו עומד מולם אחד שכזה. "הזהו אליהו הנביא?…"

ר´ אברום חיפש במבטו את בנו האהוב, וגילהו על דרגש, ישן.

הוא קרב אליו בלאט. כשהגיע, התיישב ליד מיטתו, וליטף בידו את ראש בנו.

יוסל´ה נרעד. הלטיפה מוכרת מבית אבא הקיצה אותו משנתו. הוא נדהם לראות את אביו יושב לידו.

"אבא?!"…

"יוסל´ה שלי", התרגשותו של האב גברה, והוא חיבק ברעד את בנו.

"אבא? הזהו אתה? ואמא… היכן היא?". יוסל´ה היה מבולבל. בטוח היה שהמלחמה נגמרה, ואבא האוהב בא לחלצו מן המיצר.

"יוסל´ה, אני לבד. אמא איננה איתי… איתנו… באתי ממחנה המבוגרים".

"כיצד הצלחת?", שאל יוסל´ה עדיין מבולבל מעט.

"אין זה חשוב, בני. סוף סוף אנו יחד לאחר תקופה ארוכה וקשה, ומי יודע מתי נתראה שוב…"

ר´ אברום ידע שלעולם לא יתראו, אך להפחידו לא רצה.

"אבא, היודע אתה שאמרו לנו שמחר יסיעו אותנו למחנה נופש בהרים?"
"באמת?", שאל האב, והשים עצמו מופתע.

"כן", השיב יוסל´ה בהתלהבות, "נתקלח מחר במחנה שלכם, ואחר כך נצא לדרך. האם תבוא עמנו, אבא?"

ליבו של ר´ אברום כמו נבקע לשניים, ודמעות החלו מציפות את עיניו.

"ודאי שאהיה שם", אמר ר´ אברום בקול רועד.

"ודאי שאהיה שם, בני", חשב ללא קול, "הן אני הוא זה שאקבור אותך… שאשרוף את גוויתך…"

*   *   *

"מילים השיבו מלהבהילו,

ויען ויאמר לו,

בני, אלוקים יראה לו,

ויודע ה´ את אשר לו".

"יוסל´ה", החל ר´ אברום לערוך את דבריו, "ישנם פעמים בהם הקדוש ברוך הוא מנסה את האדם לדעת האם הוא הולך בדרכיו. זוכר את את אברהם אבינו? א ת הניסיון הגדול שעשה עמו ה´ כשעקד את בנו יצחק?

"ודאי, אבא, זוכר אני שלמדנו זאת בחיידר", ענה יוסל´ה בהתלהבות, שמח לשחזר נשכחות. ימי ילדותו חזרו אליו, והוא התרפק עליהם בשמחה.

"וזוכר אתה מה שהמלמד אמר לכם?"

"המלמד אמר…", אימץ יוסל´ה את זכרונו, "ש… שאברהם אבינו עקד את בנו בשמחה. אברהם שמח על כך שהוא מקיים את רצון הבורא".

ר´ אברום הישיר את מבטו אל תוך עיני בנו ואמר לו: "אלמדך בני, שלא רק אברהם שמח, אלא גם בנו, יצחק. כשנעקד, שמח יצחק שמחה גדולה שעוזר הוא לאביו לקיים את מצוות ה´, והיה מוכן למות על קידוש שם שמיים".

יוסל´ה הצטנף במיטתו. דבריו הנרגשים של אביו חדרו אט אט לליבו ולהכרתו…

*   *   *

"במצוותך שניהם נזהרים,

ואחריך לא מהרהרים,

חשו והלכו נמהרים,

על אחד ההרים".

בוקר. בוקר חשוך כליל. נכון - השמש זרחה, אך לבבות האנשים השחירו…

צעדת הילדים החלה, ובין הגדרות שבנו הגרמנים לכבודם עברה תהלוכת הילדים בשירה, כאילו באמת הולכים הם לטיול.

הם צעדו לעבר המקלחת - תאי הגזים.

ביניהם צעד יוסל´ה. כבר לא שר איתם. כל כולו היה נתון לסערת רגשות. דברי האב מאמש החדירו בו את ההרגשה הברורה, שהולך הוא בדרכו האחרונה עלי אדמות.

אך גם זאת הבין: עליו לשמוח! עליו לשמוח, שעושה הוא את רצון הבורא, ומוסר נפשו על קידוש ה´.

ור´ אברום - הוא היה ממתין במשרפות לקבלת גופות הילדים הזכים והרכים. את הלילה ניצל לקריאת תהילים לעילוי נשמותיהם. הוא לא התפלל לנס. רק זאת ביקש: שיוסל´ה שלו יהיה חזק מספיק כדי לעמוד בגבורה בניסיון קשה זה.

*   *   *

"ראו אד תלולה,

מיהרו עצי עולה,

יחד באהבה כלולה,

ישרו בערבה מסילה"

העשן התמר אל על.

תאי הגזים עשו את שלהם, ועכשיו תור המשרפות…

ר´ אברום העמיס את המריצות בעצים, והובילם אל תוך האש.

הוא לא פסק מלומר פרקי תהילים. כבר הגיע כמעט לסופם:

"יגיע כפיך כי תאכל אשריך וטוב לך. אשתך כגפן פוריה, בניך כשתילי זיתים סביב לשולחנך…"

מרחוק כבר ראה את האסירים המובילים את הגופות למשרפה. ערימות ערימות של מלאכים קטנים וטהורים, של ילדים שלא ידעו טעמו של חטא - מהו.

"שיר המעלות: הנה ברכו את ה´ כל עבדי ה´ העומדים בבית ה´ בלילות. שאו ידיכם קודש וברכו את ה´…"

העגלות הגיעו, והוא החל פורק את משאם הטהור לעבר המשרפות. ילד ילד, כל אחד בתורו.

האש היכתה בו בלהט. יותר מתמיד. ר´ אברום ידע - זוהי האש הפנימית שבערה בקרבם של הילדים הללו. האש השמימית שבהם.

"בית ישראל ברכו את ה´, בית אהרון ברכו את ה´… ברוך ה´ מציון שוכן ירושלים, הללויה".

"הנה יוסל´ה", קרא ר´ אברום ללא קול. ראה את גווית בנו מוטלת בעגלה ללא רוח חיים. ידיו פשוטות לרווחה, ועיניו פקוחות. ר´ אברום עצם את עיני יוסל´ה בידו ועצר מעבודה.

"אחים יהודים", קרא בקול רם.

העובדים הפסיקו מעבודתם.

"אברהם אבינו עקד את בנו בימים אלו, והנה אני כאן, העומד לפניכם, עושה כמעשהו, ועוקד את בני-יחידי יוסף. עושה אני זאת בשמחה. שמח אני שקיימתי את רצון בוראי, ויותר - שבני הלך לקידוש ה´ בידיעה ברורה ובקבלה גמורה".

כאן הוריד ר´ אברום את קולו, ולאסירים המופתעים והמזועזעים אמר בשקט: "רק זאת אבקשכם. בואו והצטרפו למנין, שאוכל לומר קדיש על בני".

העובדים, שכבר שכחו יהדות מהי, עצרו מעבודתם. רגש חם של ימים אחרים ורחוקים פעפע בהם, והם עמדו מקשיבים:

"יתגדל ויתקדש שמיה רבא…"

*   *   *

"עוררה גבורתך להקיץ נרדמים,

למענך תפדה חרדים נדהמים,

להמשיך רחמיך משמי מרומים,

א-ל מלך יושב על כיסא רחמים".

(מתוך סליחות לימים נוראים)