בבוא היום,
עד רדת ליל,
כמעט בין ערב וערבָּיים,
עד רדת נשמה לשאול,
עד בוא גואל.
בין אשמדאי לערְבִיִים,
בין אור יהל לזפת משחירה,
תנוח נשמתי ותסובב אין קץ,
זה הוא עונשה...
נשמת מרה...
[ליצירה]
העימות הזה בין הרגש האישי - לא הכרתי איש ב"ה, לבין הרגש הכללי - שוב נפלו בנינו ובנותינו, אכן קורע את ליבנו שנות דור.
ימים כה שחורים, בהם קרוב הופך קרבן
שכן - בו נשמתו כבר לא תשכון,
חבר - גופו נפרד מנשמתו,
וסתם בן ישראל - אח לדרך, לעם, למשפחה.
נדמה לי שבדור הזה, רואים אנו, למרות קהות החושים, עד כמה קטן העם, עד כמה פגיעה באחד - גורמת לשני לקרוס.
[ליצירה]
לא באתי לתאר את עולם
החסידות היפה.
באתי לתאר דברים שלצערי רואים היום. דברים מהחיים. אולי במקרה זה "נחת" על עולם החסידות, אבל בשום פנים לא בא לשייך את כולם ל"חסרונות" שעלו מהסיפור.
ודרך אגב, רובו באמת נכתב "מבפנים", ולא, איני חסיד.
תגובות