בבוא היום,
עד רדת ליל,
כמעט בין ערב וערבָּיים,
עד רדת נשמה לשאול,
עד בוא גואל.
בין אשמדאי לערְבִיִים,
בין אור יהל לזפת משחירה,
תנוח נשמתי ותסובב אין קץ,
זה הוא עונשה...
נשמת מרה...
[ליצירה]
העימות הזה בין הרגש האישי - לא הכרתי איש ב"ה, לבין הרגש הכללי - שוב נפלו בנינו ובנותינו, אכן קורע את ליבנו שנות דור.
ימים כה שחורים, בהם קרוב הופך קרבן
שכן - בו נשמתו כבר לא תשכון,
חבר - גופו נפרד מנשמתו,
וסתם בן ישראל - אח לדרך, לעם, למשפחה.
נדמה לי שבדור הזה, רואים אנו, למרות קהות החושים, עד כמה קטן העם, עד כמה פגיעה באחד - גורמת לשני לקרוס.
[ליצירה]
אוי וייי אויי ויייי
אויי ויי אויי ויי אויי ויייי
לנין - איך זאת עשית לנו?
הלהרגנו אתה אומר?
כי מתנו גם נשפכנו
מצחוק - אינו גומר...
בירושלים עיר בירה,
ישנו שמואל אחד,
בעת אשר אותו עזבת
לבבו כה פחד...
אויי לנין... אוי מנהיג
מדוע מתת כה צעיר,
140 שנות חיים
הם מוות כה מהיר...
[ליצירה]
נשמע כמו משל
לשרון ונתניהו
(המלך ה"גיבור" ושר הכספים) ושכבת העם התחתונה (הנסיכה המכוערת שאפאחד בעצם לא רצה אותה)
יפה, כתיבה מוזרה אבל מיוחדת בדרכה.
תגובות