חשבתי שממש לא אתרגש, שזה יעבור לידי, ככה, כמו שאומרים, כמו אוויר. שאתה תעבור לידי... 14 שנים חלפו, שנים בהם השתניתי לגמרי, מנער צעיר הפכתי לאבא. מחופשי - לבעל אחריות. 14 שנים של עיצוב אישיות. אתה זוכר, איך התחלנו שנינו באותה הדרך? אתה זוכר? 2 נערים צעירים, מעט מבוהלים מהדרך בה בחרו, בניגוד לשאר חבריהם לכיתה. אלה הלכו לצבא ואנחנו לישיבה. מי היה מאמין? בית ציוני, סופר-ציוני, אבא שהיה מכובשי הרמה ב-67, ונלחם כמו אריה ב-73, והבן שלו... ואתה, ששיכלת (קצת מוזר לומר) את אביך, שלא הכרת כמעט, כשנפל בדרך לא דרך, עד היום אינך יודע איך ומתי ולמה נפל. והנה אנחנו - שניים. סוחבים תרמילים מגושמים, מלאים בבגדים, שמיכה עבה (הקור של ירושלים), משרכים את דרכנו מהתחנה המרכזית לכיוון הישיבה (חבל על כל שקל שאין), בקושי מדברים, כי למי יש כוח לשתי הפעולות, גם סחיבה, גם דיבור. והלב הולם? איך יהיה? עשינו נכון? אתה זוכר, דודי, אתה זוכר? איך שבדרך פגשנו את יעקב וצחי, ואיתם הלכנו כבר בלב יותר קל, יותר משוחרר, פחות מפוחד. היינו ארבעה, והנטל הנפשי התחלק בינינו. וסיפרנו בדיחות, ותיכננו תוכניות, וגם צחקנו. כן, צחקנו על הדרך שאנחנו הולכים לצעוד בה. "דויסים, הא?". "תגיד, מתאים לי פאות מסולסלות או מאחורי האוזן? מה מחמיא לי יותר?" כן צחקנו... אבל אף אחד לא התכוון, כי כולנו ידענו שאנחנו הולכים להשתנות מהקצה אל הקצה. כולנו ידענו שאנחנו הולכים לפתוח דף חדש... לא, לא: עולם חדש. ליצור עולם חדש. ורק אתה, משום מה, התפספסת לנו. למה זה קרה? הרי פחות כשרוניים ממך הצליחו כל כך, ואתה, שהיית אולי בינוני בלימוד, אבל עם בין אדם לחברו כל כך נפלא, איך השתנת במשך שנה. שנה אחת! איך??? דודי, אני יודע שכל מה שאכתוב לא יעזור, כי באמת, כבר ראינו את היחס שלך למילים, אתה זוכר? סוף שיעור א', כשהחלטת לעזוב. ישבתי וכתבתי מדמעות לבי, דודי, מדמעות לבי! חשבתי, אולי היצר הרע הזה שתפס אותך בנחישות לגלות עולמות אחרים, לאחר שכבר גילית (ואל תכחיש!) את עולמך-שלך, אולי היצר הזה יישבר, יותש מחמת הדמעות. "אבנים שחקו מים, המים שחקו אבנים"... אבל לא. היית נחוש, דודי. כמה תירוצים... אוהו.. כמה. "אני אלך להסדר, אני אשלב כמו שצריך, גם אתם יודעים שזו הדרך הנכונה". כן, נכון, זו הדרך, דודי, זו הדרך למי שמתאים לה, ואתה - כל כך לא התאמת. יצור חלוש ועדין שכמותך. מה לך ולחיים נוקשים כחיי צבא. ולא ידעתי כמה אתה מחוספס, ולא ידעתי כמה חלישותך כה שבירה... ואת המכתב ההוא, זה שנכתב לפני 13 שנים, שלחתי לך ברעד קל של תקווה, ולא קיוויתי מידי. וצדקתי. הסטירה שסטרת עם תשובתך הגועלית, גרמה לי לדחוק אותך החוצה ממני. "מילים, מילים, מילים", כך ממש, בציטוט הזה, כתבת... מה רצית להראות בכך? חוסר יכולת להתעמת עם הוכחות? עם תחושות? עם רגשות? או שמא, היה זה זלזול תהומי, שאולי התחיל מאז שהלכנו מהתחנה המרכזית לישיבה בפעם הראשונה. כנראה שאת הבדיחות על הדוסים שגלגלנו אז, המשכת לפתח כל השנה. דודי, לפחות היית מגלה ברמז, שזה מה שאתה חושב עלינו, על הדרך. לפחות! מה שעשית כואב יותר מבגידה, חבר. חשבתי, שלאחר 14 שנה, מתוכן לפחות 10 שנים, שלא הגיתי את שמך ובקושי זכרתי את דמותך, חשבתי שזהו. היה חבר לתקופה מסויימת, היה ואיננו עוד. דרכינו אז נפרדו, אתה הלכת להסדר, ואני לחיי תורה. אתה סידרת לעצמך דרך קלה לצאת מן הדת, כי באמת, כבר מלכתחילה ההסדר היה גם הוא רק תירוץ לברוח (תוך כמה חודשים) לשירות צבאי מלא ורגיל, עד שהפכת לחייל מן השורה: קרחת מבהיקה, קללות ערסיות, ושנאה. כן, שנאה לעולם אותו ניסית אך שנה-שנתיים לפני כן. ואת הקרחת המכוערת שעשית לא כיסית בכלום. כלומניק אחד. והנה, עברו 14 שנים, עם המשברים שלהן, עם המימוש שלהן, ואתה נשכחת. ככלי אובד... ופתאום אתמול, בעצרת ההתעוררות, כשגדול הדור בא לעירנו ובזכותו התמלא בית המדרש עד אפס מקום, פתאום קלטתי אותך. ראיתי אותך מרחוק, דודי, ובשניה הראשונה ידעתי שאתה כבר לא שייך. עמדת שם עם צוות ההגברה. עגיל באוזן, אותה קרחת גועלית, אותו חספוס שלא ראיתי עליך מאז התחברנו בגן הילדים. עמדת וחילקת פקודות לעובדים שלך, אלה מההגברה. ואני חשבתי ששכחתי אותך, דודי, שזהו, היית ואינך עוד עבורי. מין פיסת פאזל במשחק שנגמר. אז למה, לעזאזל, לא הצלחתי לשמוע כלום ממה שהרב דרש. עם כל צוות ההגברה המזופת שלך לא הצלחת להביא את דברי הרב אלי. ורק הזכרונות באו והציפו...