היצירה הזאת היא המשך ל'ברכת הדרך', כדי להבין משהו מומלץ לקרוא אותה לפני - אמיתי, קיבלתי את המכתב שלך. אני עמוק בדרך ופתאום מן שביב זכרון לעבר, חיבור כפוי כזה. באמת שאני לא יודע איך לאכול את כל מה שאמרת, אולי כי קשה לי לעמוד מול האמת בעינים פקוחות, ואולי כי המציאות גדולה על המילים. איני יודע אם אתה יודע היכן אני עכשיו ומה מעשי. אני משער שלא תשמח לדעת.. כן, זרקתי מאחורי את הכל, דרכתי על כל שקיבלתי, השלכתי מעבר לפינה את העבר. בעצם, לא את הכל זרקתי, הקב"ה נשאר, אני עדין מאמין, אך התחלתי מחדש. אני רואה אותך עכשיו מול הפנים שלי, את המבט התוהה כועס הזה מופנה כלפי, את האכזבה שתתאמץ להסתיר אבל תבצבץ מזוית העין. כשהגעתי להכרה שגדלתי בטעות, שאני לא מאמין בכלום מכל שחינכו אותי במשך כל השנים לא ידעתי היכן לקבור את עצמי. ההכרה הזאת היתה גדולה עלי, גדולה מאוד. עברתי אז ממקום למקום, מחפש את האמת ולא מוצא. יכול להיות שטעיתי, שכן ישנה אמת בתורת הרב ('הרב', ישנם דברים שישארו לעולם בתוכי, כנראה..) אבל ראיתי שזה לא הדרך, לא הדרך בשבילי. אל תדאג אמיתי, לא יצאתי לתרבות רעה, לא זנחתי את אלוקי ולא עזבתי את תורתי. אבל בעיני רבים כ"כ היה עדיף אילו היתי עושה ככה ולא הולך לדרך בה בחרתי. איני מתכוון לחזור לישיבה התיכונית, אין לי מה לחפש שם, שום סיבה לחזור לעול הלימודים. לא, אני לא מתכוון להפסיק ללמוד, עכשיו אני פונה ללמוד מהחיים, מהמעשה. אם תחפש אותי בימים האלה לא תמצא אותי מתבטל, זוכר את רונן? אני גר אצלו עכשיו, בגבעה שאני כ"כ אוהב, עובד איתו, שותה את תורתו, אל תנופף בידך בביטול, אומנם הפכתי רשמית ל´נוער הגבעות´ אבל אני מבטיח שאיני רוצה להתחלק בסטיגמות שדבקו בהם.. אמיתי, עולה לי עכשיו בראש אחת מהשיחות האחרונות שקיימנו, כשחזרת לרגילה. כמה הערצתי אז את הצבא, אמרתי לך שלא משנה מה יהיה להתגייס אני אתגייס. שיניתי את דעתי. לא, אל תגחך עלי בליבך, חשבתי על זה הרבה. מדינת ישראל ´האתחלתא דגאולה´ שלכם, אינה התחלת הגאולה שלי. מיהרנו מידי לחזות את הגאולה, ונכזבנו. כואב לי על כך, כואב מאוד, אך זה לא נכון להתעלם מהאמת בשל הכאב. אני זוכר מאין באתי, זוכר היטב. אל תחשוב שאני מזלזל בדרככם שפעם היתה דרכי,אני מעריך אותכם מאוד אך אין מקומי עוד בתוככם, אני מקווה שסוף סוף מצאתי את משעולי. אתה מדבר איתי על האש. אותה האש, שבוערת גם בקרבך היא שמנחה אותי להתקדם, היא שמלווה אותי בדרכי ואומרת לי ´המשך´. איני מתכוון להכריז על השינוי שחל בי בקולי קולות, אין זה משהו להתגאות בו אך שלא תחשוב שהנני מתביש. חשתי צורך לספר לך כל זאת, אני מקווה שלא ציערתי אותך יותר מידי. יש שבוחרים להם דרך ומיד נחים הם בצידה, איני רוצה להיות כמותם, קבעתי לעצמי כל יום להיות עם עצמי, לחשוב, לבדוק את מקומי. רבים ילגלגו עלי, יבקרו אותי ואת דרכי, יקראו לי פנאט, ילד מתבגר, מחפש דרך, בעיניהם אלה הם כינויי גנאי, בעיני מחמאות. אחד הדברים שהכי חסרו לי, שזרזו את צאתי למסע ,שמקווה אני שהגעתי לסופו, הוא חוסר האש. האדישות הזאת שפשתה אצלנו, שהתנחלה בכל מקום. זוכר אתה את מרדכי? זה שבא לשבת לישוב וביקש לעשות הבדלה בסניף? כ"כ הוקסמתי מההבדלה שלו, מההתלהבות, העוצמה, הקדושה. היכן מסתובבים אנשים כאלה אצלנו? אצלנו הכל מונוטוני, חסר נשמה, נעשה מתוך הרגל. איני יכול לסבול אדישות, איני יכול לסבול הרגל, מרתיח אותי לראות את העולם נוהג כמנהגו ואנשים פוסעים במעגל קבוע. למה לנו המחר אם איננו משנים מאומה מהיום אמר פעם חכם אחד, המשפט הזה כ"כ נגע בי, זיעזע אותי ממש. אמיתי, אני לא צריך שתסכים איתי כל שברצוני זאת הבנה. מי כמוך יודע כמה חשובה לי דעתך, אך הפעם אני נאלץ לחלוק עליה, אני מקווה שאינך כועס עלי על כך.. חדל לחכות לחזרתי, הלכתי ולא אשוב. שלך, היום כמו אז יונתן