ילד, כשאלת אותי פעם למה זה ככה, ולמה הכל קורה, ובשביל מה אנחנו כאן בכלל, לא עניתי. באלגנטיות מרשימה העברתי נושא והמשכתי הלאה, חושב שאם לא אתייחס אולי השאלות יעלמו, לא היו בפי תשובות אך סירבתי להכיר בכך, קיוויתי שתשכח. אבל אתה לא שכחת ואני לא ידעתי. היום, כשקיבלתי את מכתבך שבו אמרת שאתה עוזב את הישיבה, ויוצא לחפש. נזכרתי בשאלה שלך, בעינים התמימות מדהימות שלך שהביטו בי אז בציפיה, אך אני אכזבתיך, וכמוני איכזבו כולם. פסעת אז ביננו, אך ליבך לא נתן לך מנוח, כה רבות הירהרת אז במסתרי התשובות. פנית אל כל מי שניתן, אך כל שהושב לך היה 'ילד, אלה החיים, זוהי המסגרת, לשם מה לך השאלות?!!' ואנחנו המשכנו הלאה, כולנו, באותו גלגל חיים שסובב, לא פסקנו לרגע מהמרוצה. אבל יום אחד כשעצרתי לרגע ראיתי ששוב אינך איתנו, שעצרת מלכת ועודך מחכה. איזה ערך יש לחיים בלי טעם אתה שואל, ואני איני יודע מה לענות. לשם מה המסגרת החונקת? לשם מה לחיות לפי התקנות? תוהה אני שמא אינך מסוגל לקבל על עצמך עול, ומתרץ הינך כל זאת במילים מכובדות, אך אז נזכר אני איך תמיד היית היחיד שבאמת קיבל על עצמו עול מצוות, שבשבילו היה כל זה אמת ולא עוד שתיים שלוש הלכות. צר לי עליך אחי, מתחיל אתה במסע ארוך, איני יודע היכן תמצא את מקומך בסוף, מתפלל אני שלא משנה היכן זה יהיה עדיין תהיה כולך שם, ללא קליפות מהדרך. בחרת לעצמך בדרך הקשה, דרך החיפוש היחידני, ללא נכונות להקשיב לגדולים ממך. יש בזה שמץ מן הגאווה, ההרגשה הזאת שחייב אתה למצוא את הדרך לבד, שבעצם כולם טועים, אך יש בזה גם טוהר עצום, ואם תמצא את האמת בסוף, ומתפלל אני שכך יהיה לא תהיה זכה מן האמת שלך ולא תוכל בה לא לדבוק. איני יודע, אולי אתה צודק, אולי אנחנו הטועים, מעולם לא עזבתי לגמרי את הדרך להביט בה מן הצד. קיבלתי על עצמי עול מלכות, ואליו נוסף עול שסרבת ליטול על עצמך, עול המסגרת. חושב אתה שהינך מיוחד במינך, אומנם לא תגיד זאת אך בתוך תוכך מרגיש אתה כך. אומנם כל אחד יחידי הוא, אך יש לנו דרך לפסוע בה, אומנם לא דרך חדשה היא נתונה היא לנו זה אלפי שנות אך ידוע לפני כי זוהי האמת. יתכן שבסופו של המסע תמצא את עצמך שוב ביננו, אשמח על כך מאוד, אך יתכן גם שלא. איני יודע אם בערוב יום, כשתנטה ללון יהיה זה לצילה של גבעה נידחת לקול פעיית העיזים או שמא תמצא את עצמך במחוזות לא לנו, במסתרי השקרים. רצוני שתזכור שישנו אלוקים אחד, מבחר דרכים ישנם להגיע אליו, אך בסופם האמת אחת. שואל אתה כיצד יכול אני לשבת במקומי כשרוחות זועפות, כשיום אחרי יום נפערות באדמה עוד תלוליות. האומנם יכול אני או שמא זהו כוחו של הרגל? גם בי בוערת האש, אך אין היא מושכת אותי הלאה, נותרתי במקומי יושב ומתפלל. מתפלל אני עליך שלא תטעה ימים רבים, שבקרוב תגיע אל המנוחה והנחלה. כוח רב יש לחיפוש, לתהיה, אך ככל כוח מסוגל הוא להרוס. מפחד אני שמא תאבד את הכיוון, תשכח מאין באת ולאן אתה הולך. רצוני שתזכור שאי שם, בנקודת המוצא שלך, הבית החם שעזבת יושב לו מישהו שמתפלל להצלחתך ומחכה ליום שבו תחזור. צאתך לשלום אמיתי. אחד, שפעם הדריך אותך והיום חש עצמו חניך..