בבקרים כאלו, בתקופה כזאת, מתחזקת אצלינו משמעותה האמיתית של ברכת "מודה אני", הברכה היומיומית השגורה בפי ובלב כל ילד יהודי. "מודה אני לפניך, מלך חי וקיים, שהחזרת בי נשמתי בחמלה…" לפעמים נדמה שאנו חיים מאסון לאסון, מתאונה לפיגוע, מתקרית לארוע… שהימים והשבועות רצים להם בקצב מטורף קדימה, כמו ווידאו ששכחו להפסיק את ה- "fast forward” שלו, ופתאם מישהו כאילו לוחץ על כפתור ה-“pause” וכולנו קופאים. ואז באמצע הקיפאון הזה, כולם מתחילים להריץ אחורה ולהיזכר איך הכל היה צפוי, ואיך היו התרעות וסימנים, ואיך היינו צריכים להיות מוכנים… אבל אף אחד לא יודע איך להתמודד… אבל אחרי זמן קצר ה-play נלחץ שוב, והחיים מתחילים שוב לרוץ, אמנם בהתחלה בקצב איטי, אבל בפרק זמן כמעט בלתי נתפס החיים שוב מתחילים לרוץ ב-fast forward עד האירוע הבא… עד המוות הבא… ופתאם אנחנו תופסים כמה זה נס עצום שאנחנו קמים כל יום בבוקר, שנשמתינו מוחזרת לנו עי" הקב"ה. ואנחנו חשים צורך להודות לו: "מודה אני לפניך, מלך חי וקיים, שהחזרת בי נשמתי בחמלה…" אבל ההודיה הזאת לא מספיקה. צריך גם לזכור את חלקה השני של הברכה:"…רבה אמונתך". הקב"ה מחזיר לנו כל יום את נשמתינו, אבל לא סתם! הוא מפיח בנו חיים כל בוקר כי הוא מאמין בנו, מאמין שלא נחיה את חיינו ב-fast forward, אלא נדע להאט ולחיות ב- play, שנדע להעריך כל רגע, לנצור כל נשימה. להבין שזמנינו פה מוגבל ושאסור לבזבז אותו. שנדע שאנחנו יכולים וחייבים לפעול, להשפיע, לשנות את העולם, כל אחד בדרכו שלו. כי עצם העובדה שאתה חי וקורא את הקטע הזה, הוא סימן שהקב"ה מאמין בך… וכשהקב"ה מאמין בך… הכל אפשרי..