נועם. מעשה שהיה. קרוב לשלוש עשרה שנים עברו מיום שנישאנו. קרוב לשלוש עשרה שנים, ואנחנו לא זכינו מאת ה' לבן או לבת. פעם אחת חשבתי בליבי, שרק מעלה אחת יש בעניין זה לנו: שרק אנו עומדים באמת על מה שאמרו רבותינו, שכל מי שאין לו בנים חשוב כמת. ורק מעלה זו. מדוע? מפני שאותה שאמרו רבותינו, שלפיכך היו אימותינו עקרות, לפי שהקב"ה מתאווה לתפילתם של צדיקים, לא נאמר בנו בשתיים: אחת, כמובן, לפי שבצדיקים נאמר, ושתיים, לפי שתפילתנו כמעט ופסקה עם חלוף השנים. כלומר תפילותי הן שפסקו, אבל תפילות אשתי אף לא החלו כלל, שכן אשתי איננה מן הקרויים דתיים. יום אחד שמעתי אומרים, סגולה עצומה ונוראה יש בעולם: לנסוע אצל ר' אלימלך. ודאי יודעים אתם, חד מהני תרי אחין קדישין צדיקי עליון- ר' זושא ור' אלימלך (ושכתב הספר הקדוש "נועם אלימלך"). אשתי, היא דווקא אמרה שיש מעשים, איך לומר, טיפה יותר רציניים מלטוס לחו"ל לקבר של איזה אדמו"ר שאפילו את שמו אף פעם לא שמעה. אמרה, שאם כבר, כן, אז בטח עדיף לתת צדקה למשפחה שחיה מתחת לקו העוני. אמרה שגם עדיף לתרום לליב"י או האגודה למלחמה בסרטן או מה שלא יהיה. כן, כך אמרה. אמרתי לה, אשתי, אני שמעתי אומרים שרבים ראו ישועות בעיניהם ממש. מדוע שלא ננסה? אפשר יש ממש בסגולה זו... אמרה לי: תקשיב טוב, אתה הרי יודע מה אני חושבת. אבל בוא נניח לרגע שאתה צודק, נניח אוקיי, תגיד לי בעצמך, לא יותר הגיוני לתת את הכסף שתעלה רק הטיסה לצדקה. למשל למשפחה ששקועה בהוצאות עתק על טיפולים רפואיים? חסר למי לתת? אני מודה ומתוודה, לא ידעתי מה להשיב לה, רק שאמת בדבריה, אלא שהעניין בוער בעצמותי וזהו. ראתה כנראה שהעניין לא נותן לי מנוח. יום אחד אמרה לי: שמע, אתה כל כך רוצה ללכת?- לך. ואז הוסיפה- אבל רק דבר אחד, אם ירצה אלוהים שלך, אוקיי, ובצרוף מקרים משאלתנו תתגשם, אל תאמר לי כל רבע שעה שהכל הוא תוצאה של איזו תפילה ביער מושלג בפולין או איפשזה לא יהיה. הבטחתי לה: אשתי, לא אומר. בשעה שהגענו לבן גוריון אמרה לי, שמזל שאני טס לליז'נסק הזאת בג'מבו, כי אם הייתי נוסע בעגלה בטוח היו שודדים אותי ליסטים או האופן היה נשבר וכדומה והייתי נשאר לשבות ביער בצוותא עם העגלון הגוי. אמרתי לה: כלום אין מטוסים נחטפים, כלום אין אוירונים מתרסקים, הרי לך שעולם כמנהגו נוהג. חייכה ואמרה: בטח, עולם כמנהגו, רק הבעיה שג'מבו נופל אפילו רבי לא יכול להנחית בשלום. נפרדנו. הגעתי אצל ר' אלימלך. התפללתי שם מה שהתפללתי. וכשכמעט ונפניתי ללכת חשבתי בליבי מדוע לא אדור איזה נדר, ונוסף גם הוא על התפילה. מיד עמדתי שם ונדרתי שאם בעז"ה יוולד לנו בן בתוך שנה, ייקרא שמו בישראל כשמו של הצדיק נ"ע, זכותו יגן עלינו. אחר כך, במטוס, חשבתי פתאום שמא טעיתי בשעה שנדרתי אותו נדר, לפי שהשם אלימלך לא נתמזל מזלו להראות מודרני בעיני הבריות בימינו אלה. אמת היא, שעניין זה של השמות לא ירדתי לסופו כלל, לפי שאם תאמר: שם, כיון שעברו עליו כך וכך שנים מיד מתיישן, ולראיה לדבריך תביא את השם "סיסרא", אף אני אביא לך את השם "ברק", שאף על פי שאותן שנים גופן עברו עליו עודנו עומד בצעירותו. מכל מקום, למען יהא הנדר שלם ולא שחוק בעלמא, שבתי והוספתי, שבננו יקרא בשם הצדיק וכשם הצדיק ממש, דהיינו אלימלך ולא "אלי" או כל כיוצא בזה. חזרתי הביתה. לסוף שנה בדיוק- והנה בן לאשתי. מהי ועד היכן הגיעה שמחתנו באותה שעה אין לתאר במילים כלל, ויוכל להבין רק מי שעמד במקומנו. וכשחזרנו שלושתנו לביתנו אשתי אמרה שעכשיו צריך לחשוב על שם, משהו כזה לא מיושן מדי וומצד שני לא צעקני. נזכרתי פתאום באותו נדר, שכבר שחכתיו. סיפרתי לה. אמרה בשקט: רק אל תגיד לי עכשיו, שאתה גם מתכוון לקיים את ההבטחה הזאת. אתה הרי מבין לבד, שאנחנו ממש לא יכולים לסבך את בננו עם מין שם מוזר, ארכאי כזה. הרי יצחקו עליו ו… אמרתי לה, אבל מה אעשה? מה אעשה ונדרתי נדר ועוד הוספתי שיקרא כשמו של הצדיק ממש, דהיינו "אלימלך". אמרה לי: באמת מעניין, אז גם אתה כנראה לא כל כך האמנת בצדיק אלימלך שלך. שתקתי. רציתי ללכת לאדמו"ר אחד של חסידים ששמעתי כי הוא צדיק וגדול בתורה בין בהלכה בין באגדה. אמרה לי: מה לי ולאדמורי"ם גם אם הם בחיים, אבל אלך, רק בשבילך. נכנסנו אצל האדמו"ר. סיפרתי לו את סיפור המעשה. אשתי טוענת שאי אפשר בשום אופן לקרוא לו כך, אמרתי. -"וכבוד הרב- הוא לא חושב ככה"? שאלה מיד. נענה ואמר: "שתזכו לגדלו לתורה לחופה ולמעשים טובים". אחר כך הרהר וכנראה הפך בדעתו כיצד הדין ואם אפשר למצוא פתח להתיר הנדר. הרהר והרהר ועצם עיניו, ולבסוף אמר: "ראו זוג יקר, יש מוצא בעניין. יקויים הנדר- יקרא שמו אלימלך", אמר והביט בי. "אלא", המשיך, "שיהא זה שמו השני, ואילו מה יהיה שמו הראשון", אמר ופנה לאשתי, "תחליטו אתם כטוב בעיניכם. ובאותו שם יקראו לו חבריו. כך יבוא הכל על מקומו בשלום. ודאי יש לגברת איזה שם בו היא חפצה..." - "תשמע, הרעיון שלך דווקא בסדר גמור", אמרה, "שם?...האמת היא שתמיד חשבתי על אמיר, בא', שם צברי, גזעי, איתן, אם אתה מבין... אבל… עכשיו כשאתה שואל פתאום אני לא בטוחה. שם…? יודע מה… אולי… נועם. כן, נועם, למה לא? אני הייתי בכיף קוראת לחמוד שלנו נועם". "יפה. נועם. נועם אלימלך", אמר האדמו"ר והביט ישר בפני החיוורות. "נועם אלימלך, אבל אצל החברים רק נועם". -"ובכן, שם מצויין בחרה הגברת, גם מודרני וגם מופיע בכתובים, דכתיב: "ויהי נועם ה' אלוקינו עלינו". וכן כתיב: "דרכיה דרכי נועם." "והאבא", שאל אותי האדמו"ר, "האבא מסכים לזה השם?" הנהנתי בראשי. *** בחוץ אשתי שאלה: מה נהיית שם חיוור כמו קיר. אתה לא רוצה נועם תגיד, נמצא משהו אחר, חסר שמות? מה הבעיה, שזה לא שם תנכ"י? אתה נורא חיוור... "לא", אמרתי, "זה דווקא שם נפלא, סתם נדמה לך".