משהו כמו:
ואם אחד מאיתנו הולך מעימנו...
התגובה הלא נשלטת הראשונית שלי הייתה: "אוווווווו...." עם הטיית הראש הצידה. כמו התגובות של הקהל מ"צער גידול בנות" כשהקטנטונת עושה משהו מתוק ונוגע ללב.
היא מקבלת מימד של אנושיות הנקודה (עיגול קטן/ריבוע קטן) הזאת.
אהבתי מאוד. הזכיר לי את הסגנון הרעיוני של מורדילו.
[ליצירה]
הייתי נותנת לזה כותרת אחרת
משהו כמו:
ואם אחד מאיתנו הולך מעימנו...
התגובה הלא נשלטת הראשונית שלי הייתה: "אוווווווו...." עם הטיית הראש הצידה. כמו התגובות של הקהל מ"צער גידול בנות" כשהקטנטונת עושה משהו מתוק ונוגע ללב.
היא מקבלת מימד של אנושיות הנקודה (עיגול קטן/ריבוע קטן) הזאת.
אהבתי מאוד. הזכיר לי את הסגנון הרעיוני של מורדילו.
[ליצירה]
יפה!.
נדמה לי שיש סתירה בין שם השיר לתוכנו. אולי זה יכול להצביע על הבלבול בו אנו מצויים בכל הקשור למקדש.
לשאלתך "לשמחה מה זו עושה" חשבתי שאולי השאגות האלה בעומקו של דבר הם סמל לכך שבאמת אנחנו קצת שמחים על זה שבית המקדש חרב, ברוך ה'.
[ליצירה]
קהות החושים מובנת, גם אחרי הרף עין של 60 שנה. השאלה היא אם משלימים עם זה, וגרוע מכך עושים מזה אידיאולוגיה, או בוכים על זה.
ואצ"ג בהקשר זה --
"...היהדות הישנה, הפשוטה, שמנתה את ימיה וירחיה כפי הלוח העברי שלה, מקדם מלכות, ולא כפי הלוח הגויי, ידעה: מה-השעה-שלה-בעולם ומי הוא העולם הסובב אותה.
היא לא קראה ספרי היסטוריה בשבעים לשון, אבל היא קראה תנ"ך ומדרש, ש"ס ואגדות, ומגילת איכה וקינות. ממזון זה ניזונה לדורותיה וידעה מניסיונותיה יום-יום: מי הם העמים סביביה; וחשבה לנס: כל יום וכל שעה שלא קם עליה המבעיר-בתיה והורג-משפחותיה..."
אורי צבי גרינברג.
תגובות