בס"ד. (הוקרא במפגש צורה, א' תמוז התשס"ג) מי שמביט בי מאחור לא יודע מי אני... כבר המון זמן אני עובד על שינוי תדמית. כשהייתי קטן, הילדים בגן תמיד צחקו עליי והתרחקו ממני. בבית הספר היסודי, היועצת אבחנה אותי כ "טיפוס מתגונן, אחד שאוהב להתכנס בתוך עצמו". זה תמיד רדף אותי, אבל מעכשיו- הכל הולך להשתנות! אתמול התרוצצתי איזה שעתיים בקניון,קניתי מכל הבא ליד ועכשיו אני עומד מול המראה ועושה לעצמי תצוגת אופנה: נעלי ה"ניו-באלאנס" הכהות שלי מסתדרות נהדר עם הליווייס, חולצת גולף שחורה תחובה באלגנטיות, דואגת לא להסתיר את הסמל של "pull&bear" שנוצץ לי מאבזם החגורה. ממש טיפ-טופ. אני צריך לצאת עוד מעט לפגישה במשרד הפרסום "קשר בראל", קבענו בחמש. מבט חטוף אחרון במראה מאשר לי שהכל בסדר, רק סידרתי טיפה את הקוצים, לקחתי לי מסטיק לרענן את הנשימה, ויצאתי. בדרך לאוטו פגשתי את עמוס שוחטמן. הוא ממש מיהר אז הספקנו רק להחליף רק איזה "שלום! מה המצב?..." והוא רץ הלאה. היה קצת מאכזב שהוא לא שם לב למלתחה החדשה שלי... אחרי כמה שניות הוא הסתובב וזרק: "אה, וסחתיין על הקוצים, באמת אחל'ה הפעם". "מה????" למה דווקא על הקוצים יש לו מה להגיד? אני אומר לכם, לא קל להיות קיפוד. הפגישה במשרד הייתה ממש חיובית, בסוף הראיון הוא חייך אליי ואמר: "אל תתקשר אלינו, אנחנו נתקשר אליך...". נראה לי שהם התרשמו ממש לטובה. כבר למחרת הם התקשרו, אמרו שיש להם קמפיין שהם רוצים שאני אדגמן בו. הגעתי. הם הכניסו אותי לאולם גדול עם קירות לבנים ארוכים, במרכז עמדה טלוויזיה גדולה. עשיתי כל מה שהם ביקשו ממני, עמדתי שם בכל מיני פוזות וחייכתי חיוכים. ככה, איזה שעתיים, הם רק צילמו ואני עמדתי. אחרי שלשה שבועות ראיתי את הפרסומת בעיתון- הסלוגן היה כתוב בגדול- "טושיבה- הכי חד", בתמונה ראו אותי ואת הקוצים שלי ליד הטלוויזיה. ממש רתחתי מזעם. כשהם התקשרו ואמרו ש "נטורל פורמולה רוצים שנפרסם ג'ל חדש לשיער" כבר ניתקתי להם בפרצוף. התקשרתי לעורך דין אחד זול, הגשתי תביעת דיבה והסברתי את המצב. לא עבר הרבה זמן ובדלת עמד עמי, הכתב ההוא ממעריב. הוא אמר שהוא שמע על התביעה שלי ו"הוא מעוניין לשמוע ממני עוד". ישבנו על קפה איזה שעתיים וסקרנו את כל החיים שלי. בשער של סופשבוע הייתה תמונה שלי והיה כתוב "קיפי, מאחורייך". בתוך העיתון שכנה לה כתבת צבע מעניינת על חיי, תחת הכותרת "אליה וקוץ בה". הופיע שם באמת כל מה שדיברנו, והם לא שכחו להוסיף תמונה שלי מהצבא, עומד במחסום חיזמא עם הנשק ליד שלט גדול "זהירות דוקרנים". אני לא חושב שבתמונה המקורית הופיע השלט הזה. האמת, עד היום אני לא יודע למה הסכמתי להתראיין אז. ראיתי שבאמת אין לי סיכוי לצאת מזה לבד ופניתי לנועה. היא תמיד מבינה אותי. אחרי שכבר איבדתי אמון באנשים, החלטתי להעמיד גם אותה בניסיון. הרמתי אליה טלפון וקבענו פגישה אצלה. התכוננתי טוב מאוד לפגישה הזאת: הרכבתי משקפי שמש ורודות, שמתי שני גזרים באוזניים, אטב על האף וכתבתי לעצמי על הלחיים "בלדה לחובש". כשהגעתי אליה, עוד כשעמדתי בדלת, אמרתי לה: "נועה, תגידי, מה את רואה שלא בסדר אצלי?" היא התכופפה אליי במבט מרחם וליטפה את אחד מקוציי השבורים. "אויש חמוד, מיד שמתי לב, נתקלת בקיר או משהו?" מאז הורדתי פרופיל. לא עשיתי שום דבר שמעורר הדים, לא כתבות, לא תביעות, לא פרסומים. כלום. רק המשכתי לכתוב לעצמי מדי פעם ספורים קצרים. נועה הציצה לי פעם במחברת ואמרה שלדעתה אני ממש שפיץ בתחום. רק עכשיו אני מבין למה היא התכוונה. באותם ימים הייתי פותח את המקרר ומתפקד כפוּד- פרוססור, הייתי רובץ על הספה ומעלה את אחוזי הרייטינג של כל הערוצים האפשריים, שום פתרון לא נראה באופק... בעיתון של יום שלישי ראיתי מודעה קטנה על איזו סדנת תמיכה, והחלטתי ללכת על זה. למחרת בערב הלכתי לסדנה. היה שם חזיר אחד ששם לידו את כל הבייגלעך, וחמור ששכח את תעודת הזהות בבית. שועל שישב באמצע חייך אליי והציע לי את המקום שלידו. בהתחלה התלבטתי, לא יודע, משהו בחיוך שלו... אבל בסוף התיישבתי. זה נראה לי עדיף מלשבת ליד הבואש... המפגש ארך משהו כמו שעתיים, וחוץ מאיזה קרציה אחת שלא הפסיקה לשאול שאלות היה דווקא ממש נחמד.