בס"ד שמירת עיניים "הוא אמנם בן 39", ואני "צעירה" בת 28... "אבל נראה צעיר לגילו". כך נאמר לי אחרי שכבר הסכמתי לפגוש אותו. מילא. אם הוא בנאדם מצוין, 11 שנים בסוף חיי כאלמנה יתקבלו בהבנה... "...אתה מתקלח כל יום?" שאלתי אותו בטלפון הראשון. סתם בצחוק. "כל כמה ימים... אם אני מרגיש שהזעתי... בקיץ אני משתדל כל יום..." הוא האריך בהסבריו. לא בצחוק. בלעתי את הרוק. איך ממשיכים מכאן? חשבתי לעצמי... מספיק סבלתי בשקט אנשים ששובל זיעה נשרך אחריהם... לפני הפגישה הספקתי להיכנס לבית המרקחת לקנות כמוסות של שמן דגים. בספר קראתי שהן עתירות בויטמין A. מזמן כבר רציתי לשפר את ראייתי ולפתור את בעיית היובש שיש לי בעיניים... ב-17:00 התייצבתי במקום שקבענו וחיכיתי. לאחר 10 דק' צלצלתי אליו. "אני מגיע תוך דקה, שכחתי את המעיל במשרד" הוא אמר. אחרי 5 דק' נפגשנו. הוא לא נראה צעיר. אולי בעצם כן – ביחס לגיל 50... "ניסע לאיזשהו מקום לשבת. יש לך אוטו?" "לא". המחשבות התחילו לצוף במחשבתי: איך לא???? עובד בהייטק בן 39!!! שיהיה. נהגתי לכיוון קריית משה. החוג לריקודי עם מתקיים שם הערב. כבר למדתי שאם יש ספק רציני, רצוי לקצר את הפגישה למינימום, וקריית משה היה פתרון טוב למצוקה. "אתה לא נשמע מתלהב" אמרתי אחרי שסיפר לי באדישות רבה על עבודתו. "אני לא" הוא המשיך "אז מה, אתן רוקדות שם 4 שעות ברציפות?" "קצת רוקדות, קצת מדברות, קצת נחות", עניתי. "אבל בטח אתן לא מדברות על דברים ברומו של עולם", הוא שאל. "דווקא כן" עניתי, "אמנם לא דברי תורה, אבל בהחלט על דברים ברומו של עולם". ובמיוחד על כמוך ושכמותך!!! הוספתי לעצמי... "נעשה פגישה קצרה, בסדר? אני צריכה להספיק כמה דברים" בעיקר להספיק לברוח ממך כמה שיותר מהר... חשבתי בליבי. החלטנו לנסוע ל"מוסקט". בעבר כבר נפגשתי שם עם יצור שהשתדל להסתכל בעיקר על העציצים בסביבה... מצאתי מקום חניה ומיד חניתי. מרחק 2 דקות הליכה ל"מוסקט". "את יכולה לחנות יותר קרוב" הוא אמר. עניתי לו שירושלמים יודעים לחנות בחניה הראשונה שהם מוצאים, כי אולי לא ימצאו אחרת. נכנסנו למסעדה ובחרתי שולחן מוכר... בחרתי כסא שעליו עדיין לא ישבתי... לגוון. כן. יש לי אבחנה דקה. הוא באמת לא מסתכל עלי. האמת היא שגם קצת קשה לשמוע את מה שהוא ממלמל באדישות לכיוון העציצים. הזמנתי שוקו חם. להקל על הסבל. הוא הזמין מיץ תפוחים... לאחר מספר דקות של שיחה אדישה ביקשתי לדעת מה יש בכיוון ההוא שאליו הוא מסתכל. "יש דברים יותר חשובים" הוא מלמל. "מה ז'תומרת?" ניסיתי לא להבין... "יש דברים יותר חשובים" הוא חזר. יופי, חשבתי, תנסה אולי וריאציה אחרת??... "כמו מה?" שאלתי. "צניעות." הוא ענה "אני משתדל שזה לא יפריע." זה לא נראה שהוא משתדל... "ומה עם קשר עין – בכל זאת צריך לנסות לתקשר, קצת קשה ככה אתה יודע..." ואולי הוא לא יודע... עובדה שהוא עדיין רווק בן 39... ואם ככה, אני כאן בשליחות גדולה לאומה... "למה קשה? יש מכתבים, יש טלפון, אפשר להקשיב... תסתכלי ברש"י בספר בראשית. גם אברהם לא הסתכל בשרה." הוא לא הבין. "יש פה בירושלים עשרות אלפים שהתחתנו בלי להסתכל אחד בשני." הוא בטוח במה שהוא מספר לי????? "ומה תגיד על זה שההלכה מחייבת להסתכל בכלה לפני שנושאים אותה לאישה?" לא קיבלתי תשובה. "סליחה, אפשר חשבון?" ביקשתי מהמלצר בהזדמנות הראשונה שהייתה לי. בדקות שנותרו החלטתי לשנות כובע. "באשתך אתה כן תסתכל?" "אני לא מצהיר הצהרות" הוא אמר "אשתי כבר תדע בעצמה." "כן, אבל אולי אני מכירה מישהי בשבילך?" טענתי "מעכשיו אתה כבר לא יכול לענות?" האמת היא שאין לי שמץ של מושג מי תרצה אותו... אבל מי יודע?. קיבלתי את החשבון. לא בזבזתי שנייה. הוצאתי ויזה וגם טיפ. "גם אני יכול לשלם בויזה" הוא אמר. מה אתה אומר????? תמהתי לעצמי... ברצינות?????. "דע לך שאני מכבדת את מנהגך, פשוט רציתי להאיר את עיניך." חתמתי על החשבונית ויצאנו לכיוון החניה. הדמעות נתקעו לי בגרון. חבל. זה יכל לעזור לי ליובש בעיניים... לא יכולתי להמשיך לדבר. זה כבר היה קשה. הלכנו בשקט לכיוון החניה. באמת חניתי רחוק. הוא מלמל משהו כמו "את הולכת לבכות?" "מה?" לא שמעתי טוב. "את הולכת לרקוד?" "כן." הגענו למכונית. "שיהיה לך בהצלחה" נפרדנו. כמוסות שמן הדגים עזרו. עכשיו יש לי דמעות. טוב... עכשיו אל תתחילו לדמיין איש אמיתי כאן, כי יש פרטים ששיניתי, הגזמתי וכו' לצורך היצירה... יענתו למעשה, הרב כאן זה פרי דמיון תודה!