זה נשבר אצלי בידיים.
באצבעות מדממות
בלב שותת
ניסיתי לגחון, לאסוף את הרסיסים
ולא הצלחתי.
במקום זה רק
התמלאתי עוד ועוד דם.
נתקפתי אימה גדולה:
עולמי מונח לפני
ואין בידי לעשות
מאום.
[ליצירה]
*
חבר'ה, מה קורה? מה כל הדיבורים האלה על זמן חופשי ומרחב מחיה? הנישואים זה הדבר האמיתי, שכחתם?! נכון שהקטע הנ"ל מצער מאד, אבל הבחור הנוטש בקטע הוא יחידי ולא משקף. בע"ה תמצאו כל אחד את האשה המתאימה לו, שתכיר אותו ותדע את הצורך הזה שלו במרחב ובעצמיות, וביחד יהיה לכם הכי טוב שאפשר. בלי שום צורך לברוח אחד מהשני וממחויבות, להפך.
כנראה שלזה קוראים התבגרות...
[ליצירה]
יפה
הרגשי נחיתות שלך בקשר לשיר ממש לא במקום, הוא מאד יפה. נכון שלא לגמרי מובן, ויותר הבנתי אחרי שקראתי את ההסבר שלך... אבל זה היופי בשירים לא?!
אהבתי את התיאור של הבירור והעבודה שעוברים בספירת העומר. אגב, זו גם התשובה לתמיהה שלך - החול לא הופך לקודש פתאום, בשביל זה יש חמישים ימים! זה כל הסוד ביהדות, שיש תהליך ממושך, תהליך של בירור (מקביל לתהליך התשובה) שבו הדברים מתלבנים ומתעלים ונהיים בסופו של דבר - קודש. החיים של יהודי זה עבודה אחת גדולה, ממדרגה למדרגה. גם אדם חוטא לא נהיה בעל תשובה ברגע אחד, ויום כיפור זה לא הוקוס פוקוס נכון? אז ככה גם בתהליך הנוכחי, שמגיע מחר לסיומו בע"ה. כמו שאני מבינה את זה.
[ליצירה]
.
הייתי חייבת להוסיף שזה מצטרף לי עם זלדה:
ואיקץ והנה הבית מואר
ואין איש אתי בבית
ועצב כזה
וצער.
והלא שמחת השמש דבר יום ביומו
והלא הר
והלא אש.
הוי
היופי נתקע כמו סכין בלב.
[ליצירה]
משהו בין גוטמן לשאגאל, ממש ציוריות צרופה..
אהבתי את הדיוק של "השקמים מבקעות מדרכותינו" - איך העבר עכשיו מכוסה במדרכות ההווה, וצץ מתוכו כדי להזכיר את עצמו.ולא סתם צץ - מבקע; אנחנו מנסים להסתיר, לכסות, והוא עולה ופוצע מתחת לפני השטח.
תגובות