אין מי שיגע בי גם בחוץ וגם בפנים. הם לא מבינים. הם לא מבינים. אני כולי חשופה. כמו מיתר. אני רוטטת ברוחות שלהם, רועדת, מנגנת בצלילים לא לי. כל מילה שלהם, ואני מתכווצת. שלא יקרעו את המיתר שלי. המנגינה שלי אבדה מזמן. שכחתי את המוזיקה, את התווים. הרוח לקחה ממני את השם. הגשם מחק את המילים. השמש ייבשה את דמעותיי ונטשה אותי ללילה. אני מפחדת שלא אזכר. שלא אמצא אותו, שלעולם שוב לא אשיר. ואני לא רוצה להיכנע, להתפשר, לוותר על מי שהייתי. אני זוכרת שהיו צלילים. לא מוותרים על גן עדן בגלל שהדרך אבדה, אבל החושך והזמן מרחיקים אותי, מותחים אותי, זרים למיתריי. מי יודע את הדרך חזרה? אני מתפללת אליך אבל הכל חשוך. אולי שכחתי גם את המילים אליך. ורק מנסה לזכור להרגיש לפני שהכל יתמוסס.