לפי רעיון של ליוּבּוֹמִיר (שוחר-שלום)
מלחמת-העולם הראשונה; בעיצומו הקטל.
השטח כולו חפירים.
אלפי חיילים, בבוץ רגלם מתבוססת;
ירי; שורות-שורות נופלים.
פתאום, חדל הירי;
החיילים מהחפיר יצאו.
מסביב הושלך שקט;
"שלום, שלום!" אנשים צעקו.
הנה חייל מהחזית שב הביתה;
רואה, בעולם הכל השתנה.
נעלמו רוע-לב וגסות-רוח;
כל אדם חביב והגון נעשה.
פתאום רואה החייל,
זקן שבע-שנים ליד הדרך;
ניגש אליו ושאלו:
מה קרה עם האנשים ועם עולמנו?
שמא עיניי רק חלמו?
ואז הסביר לו הזקן:
הנך בגן-עדן. כל חייל הנופל בקרב
לכאן דרכו.
הוא המשיך בסיפורו ואמר:
אני בן אלפיים;
והוסיף, כי אריסטו שמו.
הוא אמר: שנינו בגן-עדן.
כאן הכל שונה מהארצי.
כאן אין מלחמות, אין מצוקה ועוני.
הכל חיים באושר להפליא.
ואז הורגשה מכה; נשמע נפץ.
החייל התאושש משנתו.
הוא הבין, המלחמה בלי-הירף נמשכת;
כל אשר חזה, חזה בחלומו.
בחלום ראה את המלחמה פסה;
בחלום אנשים חדלו מְרִשְׁעָם.
אך בהקיץ נמשך הקטל;
האימפריאליזם לא סָג ממלחמת-עולם!
תגובות