רבע לשלוש, יום שישי, תחנת ההסעה בצומת אדיבים.

התנועה דלילה למדי, ולמעלה מחצי שעה שהיא ממתינה לטרמפ. האויר קר כקרח, ורוחות צלפו ללא רחמים בגופה הצנום. היא כרכה את הצעיף סביב פניה והותירה חריץ צר לעיניים. "היה שווה לקפוץ לסבתא חוה", הרהרה כשמבטה עוקב אחר שקית ניילון במעופה, "זה שימח אותה נורא".

עידית התיישבה מולי כשכפות ידיה מחבקות את הקלמר. הוצאתי ניירות לבנים, צבעי מים, פנדה, עפרונות צבעוניים ופסטלים. יש אולי צבעים שאת מעדיפה, שאלתי בזהירות, מילותיי מגששות אחר פתח נסתר, אם יש. לא משנה לי, היא ענתה ונטלה מספר עפרונות, פורסת את הנייר לרוחב ומרפרפת עליו קווים עגולים וחלושים באדום. בטח נחמד לצאת משיעור אנגלית, ניסיתי אחרי חמש דקות של שקט, מה אתם לומדים? היא הרימה אלי מבט יבש ואמרה שאין לה מושג. היא לא סובלת אנגלית. וגם חשבון. וגם הבעה וגם מדעים וגם ספורט. לא, היא לא אוהבת ללמוד והבית ספר הזה הוא ממש בזבוז זמן.

ואמנות את אוהבת, קבעתי, אמרת שאת אוהבת לצייר. היא באמת אוהבת לצייר אבל את שיעורי אמנות היא לא סובלת בגלל הצפיפות במקלט, אין שם מקום לעבוד, ובכלל, המורה לא מתייחסת אליה.

על הנייר החלו להיווצר גלים, כל קו הגביה והגעיש את הים יותר ויותר. הים האדום טלטל בקרבו אניה קטנה באפור שאיימה לטבוע. עידית הרחיקה ממנה את הנייר והתבוננה בו. סתם ציור מכוער, פלטה לבסוף וקמה, אני צריכה ללכת. היא אספה את הציור והקלמר ופנתה לצאת. עקבתי אחריה עולה במדרגות, גוף ארוך וכפוף, כאילו מטען נסתר יושב לה על הכתפיים.

סבתא חוה רצתה לשלוח איתה שקית עוגיות גדולה לאמא, אבל התיק היה מלא וכבד. עכשיו היא קצת מצטערת שלא לקחה, לפחות היה לה משהו לנגוס בו במשך שלושת רבעי השעה שהיא כאן,  בטרמפיאדה הארורה הזאת. לפעמים היא כועסת על אבא ואמא שהחליטו לגור במקום רחוק ומבודד. אמנם יש לה ביישוב הרבה חברות, ויש קהילה חמה ומשפחתית,  אבל עדיין.. מציקה לה התחושה שהיא גרה "בסוף העולם". שני ומירב, בנות דודות שלה, מעולם לא ביקרו אצלם כי אמא שלהם מפחדת לנסוע אליהם. לא הועילו כל השיכנועים שאת הכפר הערבי הקרוב ביותר רואים רק במשקפת. את הקו הירוק הם לא עוברים, נקודה.

ושוב נפגשתי עם עידית. בהפסקה סידרתי את הכיתה הקטנה - אספתי לפח כדורי נייר קטנים שניקדו את הרצפה, פתחתי חלון ויישרתי את המפה העלובה שעל שולחן המורה. הפעם הבאתי פימו צבעוני וכלי גילוף. הנחתי אותם על השולחן וחיכיתי לה. שמחתי לראות את החיוך הקטן שנמתח בקצות פיה כשהבחינה בחומרים. את אוהבת פימו, שאלתי בתקוה תוך שאני ממוללת בידי חתיכת חומר לבן.

היא אוהבת פימו אבל היא לא יוצרת בו כי אין לה. אז הנה, קראתי בשמחה, יש המון צבעים ויש כלים מעניינים, ואפשר לעשות דברים ממש מיוחדים.. המשכתי להציע בהתלהבות אפשרויות שונות ומגוונות ורק אחרי הסברים נמרצים שמתי לב שהיא לא מתעניינת בדברי. אני לא אוהבת דברים מסובכים, חייכה אלי חיוך עקום, אני גם לא כשרונית כמוך.

 אני בטוחה שיצאו לך דברים מקסימים, כמעט לחשתי, הנה, תבחרי מה שבא לך. עידית החלה לעבוד ואני התבוננתי בה בשתיקה. היא נטלה פיסת פימו אדומה והחלה ללוש אותה באיטיות ובכוונה. גוש החומר החל מצמיח מתוכו צורת מכונית קטנה. בחלל שנפער בתוך המכונית השתילה שתי דמויות, אחת בשחור ואחת בלבן. אני חושבת שזהו, אמרה לבסוף והחלה לאסוף את חפציה. ניסיתי למצוא משהו לומר. באמת יפה, אמרתי לה, את יכולה לייבש את זה בתנור ולשמור על זה ככה. עידית אמרה שהיא לא יודעת אם היא רוצה לשמור את זה בכלל ויצאה מן הכתה.

מכונית אדומה האטה את נסיעתה ועצרה בתחנה. ברכב ישב דודו מועלם, השכן שממול. סוף סוף טרמפ, תודה לאל. היא עלתה והרכב הקטן הפליג לדרכו. אוף, כמה זמן לקח. "תודה דודו, אתה לא יודע כמה נתקעתי פה. לפחות קיבלתי נסיעה עד פתח הבית.." היא התרווחה במושב האחורי והניחה את התיק הגדול לצידה. הרדיו ניגן שיר שקט ונוגה והיא חשה איך איבריה מתרפים אט אט ושוקעים לתוך המושב. הרים קרחים ושוממים ליוו את הדרך, מידי פעם חלף על פניהם בדואי זקן רכוב על חמור.

דודו הסתכל אליה מבעד למראה ושאל מה היא כל כך עייפה. "סתם.."פיהקה.  "הנסיעות, הלימודים, החזרות למסיבת בת מצווה.." דודו צחק בחדוה.  "וזה מעייף אותך, אה? אני מאחל לך שתתעייפי רק מדברים טובים. חייכי, חייכי, יפה בחוץ." דודו שרק לעצמו שיר עליז ותופף על ההגה באצבעותיו.

יש לי רעיון, עידית, אמרתי לה בפגישתנו השבועית. מה דעתך לעצב לעצמך אלבום בת מצוה יפה? עד לתאריך בת המצוה שלה נותרו שלושה חודשים וחשבתי לנצל את הזמן הנותר ליצירה משמעותית לקראת הארוע. עידית מתחה את זרועותיה מתחת לראשה ונתנה בי מבט מפוזר.

תראי, לי אין רעיונות, ואני לא יודעת לעשות מדויק בכל הגזירות, ואולי אני אקלקל את כל הקישוטים שתתכנני לי, אמרה בנימה מזהירה, אבל אני מוכנה.

אמרתי לה שנעבוד ביחד ושהכל יהיה בסדר. קבענו שהיא תביא אלבום שמוצא חן בעיניה ונעבוד עליו עד סוף השנה. ביומן רשמתי לעצמי להביא דוגמאות של קישוטי אלבום.

במפגש הבא שלנו עידית כבר ציפתה לי בכיתה. אני רואה שאחרתי, קבעתי בחיוך. עידית הוציאה אלבום גדול, בעל כריכת עור רכה ודפים שחורים. הוצאתי דוגמאות של דפים מוכנים ועידית התבוננה בהם בעיון רב. אני לא בטוחה שאני אצליח לעשות כאלו דברים, מילמלה לעצמה. עניתי לה שאני כן בטוחה שתצליח וכדאי שנתחיל, כי יש לנו הרבה עבודה. בסוף השיעור עידית סיימה לקשט את שני העמודים הראשונים.

היא לא זוכרת הרבה, ולו יכלה, היתה מעדיפה לשכוח הכל. בראש שלה מבזיקה מידי פעם תמונה פתאומית וחדה של דודו שרוע אחורה, העיניים שלו בוהות בה במבט מזוגג ודם רב ניגר מהפה שלו, זולג על החצאית שלה ומטפטף על כפות רגליה. היא לא זוכרת את הצבע של האוטו שעקף אותם, רק שמעה איך דודו דורך את האקדח שלו ואיך החלון הופך בשניה להמוני שברירים מנצנצים. האוטו נזרק אל הקיר הסלעי שבצד הדרך כאילו יד נעלמת העיפה מכונית צעצוע, והפנים שלה נחבטו בעוצמה במושב של דודו. פחדה לשאול אותו אם הוא שומע אותה, אם הכל בסדר. גם ככה לא היה לה קול כשזה קרה. זרם הדם שלו לא פסק והרדיו המשיך לנגן כרגיל.

לא יודעת כמה זמן ישבה ככה עם הראש של דודו על הברכיים שלה, עד ששמעה סירנות.

לאחר שלושה מפגשים נוספים סיימנו לקשט חצי אלבום. עידית נראתה מאושרת כשדיפדפה בו שוב ושוב. בינה לבין עצמה תיכננה היכן למקם כל תמונה ובאיזה אופן, וכבר הראתה לי שירטוטים שתיארו את קישוט העמודים הנותרים. התפעלתי בכל לב מן הרעיונות שהעלתה, וקבעתי איתה שנשב למפגש מסכם כעבור ימים אחדים.

עידית הגיעה למקום המפגש שלנו כשהיא חובקת את האלבום. היא הניחה אותו ביננו והניחה לידו שקית מרשרשת עם קוביות שוקולד. ביקשתי לשמוע כיצד היו בעיניה המפגשים שלנו במהלך השנה.

רוח קלה נשבה בחדר ובידרה על פניה שערות זוהרות.

אני חושבת שהיה לי טוב, היא פתחה לאחר הרהור ארוך. היא סיפרה על הפגישות שהיוו מפלט שבועי מן המערכת הלימודית הקשה, על העיסוק בחומרים השונים שלא חייבו אותה לדבר ועל האוזן הקשבת שהיתה נוכחת כל שבוע מחדש. לקראת סוף שיחתנו הוצאתי מתיקי חבילה קטנה והושטתי לה. זה משהו קטן למזכרת, אמרתי לה כשפתחה את חבילת העטים הכסופים. כדי שתוכלי להכין עוד המון דפים יפים לבד..

את יודעת על מה אני שמחה באלבום, אמרה לי כשפנתה לצאת אל המסדרון הארוך, שאני יכולה לדלג על תמונות, לעבור קדימה ואחורה, ולקפוץ מגיל עשר ישר לבת מצוה, ככה, איך שאני בוחרת.

במציאות אי אפשר, הוסיפה בלחש.

גופה הארוך טיפס במדרגות עד שנעלם מעיני.