.jpg)
זיקוקים
ניצן ופרח
-
אני בן אדם. הפתעה.
לקט יצירות
קשור אלי
- [ליצירה] תודה. ולשאלתך אני מצרפת קישור [ליצירה]
- [ליצירה] וכן, שניהם שלי. והם אפילו היו באיכות מעולה לפני שהקטנתי אותם לצורך העליה לרשת. [ליצירה]
- [ליצירה] אהבתי מאד (: תאיר - אבל זה כל הקטע, ההשוואה.. זה ממש מקסים!!! וכמובן באיכות טובה יותר זה היה יותר יפה אבל זו לא אשמתך... P: אה ועוד דבר אחרון - צריך להרוות את הצבעים בדחיפות.. תיקון קטנטן בפוטושופ וזה מסודר... אם תסכימי... [ליצירה]
- [ליצירה] אוי מעולה. זה ממש מזכיר אחד ת'שני, שניהם שלך? [ליצירה]
- [ליצירה] יופי!! [ליצירה]
- [ליצירה] יופי!! הי, קפץ לי באמצע.. יש יותר הפתעה בלי לראות את הגזע ולטעמי מיותר להכניס זיקוקים ממש, כי העץ עומד בפני עצמו. מאד מאד אוהבת. [ליצירה]
- [ליצירה] מאד מבולבל ולא ממוקד. ברווזים שטים ולא שטות. וכמו כן - "אני והיא" - עדיף היה, לדעתי, "היא ואני". צורם פחות, וגם מבחינת הזרימה והקצב של המילים משתללב יותר. [ליצירה]
- [ליצירה] אם כבר שאלת - אני מאמינה שכך זה גם אצל האדם. כל נפילה נועדה לרומם למקום גבוה יותר. אבל בהייקו הזה לא כיוונתי דווקא לכך. בהייקו בדרך כל מתוארת תמונת נוף שיש בה מן ההקבלה לנפש האדם. השיר (המוקדש לאפרת - בחורה מוכשרת מאד שכותבת הרבה בתחום ההייקו) מבקש להימנע מההקבלה אלא לדבר ישירות על האדם. (לפעמים הדימוי בשיר הוא כל כך נוקב וחד שהוא מכאיב יותר מאשר מילים פשוטות) ובאותה נשימה, המילים "נשיר עלינו" מהוות גם מטאפורה לאדם כעץ. (כשכתבתי חשבתי דווקא על העצב שמשיב הסתו, אבל לא אני אהיה זו שתאמר לא להסתכלות אופטימית וחיובית) [ליצירה]
- [ליצירה] לא משהו נורא מפולסף. זה צילום מעיר האמונה, ורציתי להראות את חוסר הסדר - ספר אלגברה, קרטון, מעיל.. [ליצירה]
- [ליצירה] אני איתך. (פעם ראשונה שהעזתי להבין ואפילו להזדהות) [ליצירה]
- [ליצירה] אינטימיות גדולה מולידה כאב עצום. (מתוך אחד מדפי הבוקר.) וטוב, טוב שאת את, טוב שבתמימות, עדיין ואחרי הכל. שנה של טוב. טוב מטוב. [ליצירה]
- [ליצירה] יופי כובש של תוכן משולב בכתיבה מקסימה, היו הגורמים ללחיצה הגורלית שהוסיפה יצירה זו אל רשימת האהודות עלי. [ליצירה]
- [ליצירה] אני בעד שהציפור עם סימני השאלה היא "לומדת לעוף" - הלא היא כנפי שחר. [ליצירה]
- [ליצירה] התחברתי רק בשביל להגיב על זה.. נפתח במובן מאליו: מצמרר, וכתוב נהדר. הדסיות אופיינית עם ניחוח אלתרמני. ונעבור לשלב השולי והקטנוני: נדמה שאת מוסיפה דימויים פשוט כי נראה לך שהם צריכים להיות שם. "מהרוח המייללת כמו עשן [עשן] בין הקרשים שהתרככו." זה "מובן מאליו" שלא יכול להיות שיר שואה בלי המילה עשן - אבל הדימוי כאן לא מתאים, מיותר ומבלבל. גם ההדגשה "מתים כמוני" - לא נצרכת. הרמיזות חזקות מספיק, הרבה יותר מהבוטות. (חיפשתי למצוא את השורות שתפסו אותי. התשובה היתה - הכל חוץ מהנ"ל.ובעיקר הבית הראשון והשביעי. ) [ליצירה]
- [ליצירה] מעניין. קצת יותר מדי טראגי מכדי לעורר אמון, ובעיקר - הסיום קטוע באמצע? או שמא זה סיפור בהמשכים? (גם אפ כן, ראוי לשייף מעט, שהסוף לא יהיה כל כך פתאומי וחד.) [ליצירה]
- [ליצירה] יופפפפפי!!! רק תראה כמה שהרקפת הגבוהה קיבלה נוכחות פתאום,במקום יות רקפת חיוורת שמתמסמסת על רקע שמיים חיוורים.. [ליצירה]
תגובות