כאשר בסוף שנות ה-90, הושלמה הקמת האיחוד האירופי, משום מה רוב רובו של העולם, כולל חלק ניכר מכוחות השמאל - התחיל לראות בדוגמא האירופית, את שיא-הדמוקרטיה. לאנשים קסמו בעיקר, גבולות פתוחים, המאפשרים קשר קשר חופשי בין עמים שונים המרכיבים את האיחוד. אך הבה נבדוק, האומנם האיחוד האירופי הוא מסגרת דמוקרטית לשמה? האומנם, כל תושבי אירופה המאוחדת נהנים מהחברות באיחוד?

על מנת להשיב על השאלות הללו, עלינו להכיר את הפנים האמיתיות של הסוציאל-דמוקרטיה - רעיון המונח ביסודה של אירופה המאוחדת.

תנועות סוציאל-דמוקרטיות ראשונות קמו במערב אירופה עוד במחצית השניה של המאה ה-19, שהחשובות בהן, היו תנועות גרמנית ובריטית; כמו-כן, לסוציאל-דמוקרטיה בצורתה המקורית, יש לשייך את הקומונה הפריזאית של 1871. בהתחלה, תנועות סוציאל-דמוקרטיות , בחלקן הגדול, דגלו ברעיונות רדיקליים של מהפכה וכינון משטר סוציאליסטי. אותה עת, למעשה לא היה כמעט, שום הבדל בין מי שהגדיר את עצמו כסוציאל-דמוקרט, לבין זה שהגדיר את עצמו כקומוניסט; כי הרי אז לא רק מה שגם אלה וגם אלה דגלו פחות או יותר באותם רעיונות והשקפות פוליטיים, אלא שתקופה מסויימת, קומוניסטים פעלו בתור סיעות בתוך מפלגות סוציאל-דמוקרטיות. להזכירכם, שעד 1903, גם לנין וחסידיו, היוו סיעה בתוך המפלגה הסוציאל-דמוקרטית הרוסית, עד שפרשו ממנה, במגמה להקים מפלגה מהפכנית עצמאית בעלת כיוון יותר שמאלי-רדיקלי.

הסדקים הראשונים בעקביותן של התנועות הסוציאל דמוקרטיות, התחילו להתגלע עוד בשנות ה-80 ה-90 של המאה ה-19, כאשר התנועה הפביאנית שהוקמה בבריטניה, ושנקראה על שמו של פביאנוס- מצביא רומאי שהביס כוח צבאי קרטגני ללא קרב - התחילה לדגול בשינויים סוציאליים במסגרת המשטר הקיים, תוך דחייה מוחלטת של רעיון המהפכה. גם מפלגת לייבור, שהוקמה ב-1900, למרות שבראשיתה, ואפילו עוד בסוף שנות ה-40 של המאה הקודמת - הייתה נאמנה לרעיונות הלאמת ענפי משק והענקת סיוע סוציאלי רחב-היקף להמונים, לא רק הייתה נגד מהפכה, אלא שתמכה בכל המלחמות האימפריאליסטיות שבריטניה הייתה מעורבת בהן, החל במלחמת העולם הראשונה.

כעת אנו מגיעים לשאלת השאלות של המאמר: אז מתי בדיוק הרעיון הסוציאל-דמוקרטי התגלה במלוא מערומיו? כאשר ב-1913 נחתם הסכם בין מעצמות קולוניאליות על אחריות קולקטיבית לשמירה על שלום-העולם, מרבית הסוציאל-דמוקרטים סביב העולם, חרף שכבר מזמן חדלו מתמיכתם במהפכות, עדיין שמרו אימונים להתנגדותם למלחמות אימפריאליסטיות. רק בניטו מוסוליני, שבאותה עת עדיין היה חבר מפלגה סוציאליסטית איטלקית, ועורך ראשי של העיתון שלה - הודיע על החלטתו לתמוך במלחמות אימפריאליסטיות.

אך שנה אחרי, עם פרוץ מלחמת העולם הראשונה בסוף יולי 1914, המצב כבר היה שונה לגמרי, כאשר ראשי כל המפלגות הסוציאל-דמוקרטיות במדינות שנטלו חלק במלחמה, הצטרפו לתומכי המלחמה, בטענה שמדובר במלחמה על האינטרסים הלאומיים של אותן המדינות. בנקודה זאת, יש לראות את המפנה אשר חשף את פרצופו האמיתי של סוציאל-דמוקרטיזם, אשר בסער ההתלהבות הפסבדו-פטריוטית, שלובתה על-ידי משטרים אימפריאליסטיים, הסוציאל-דמוקרטים לא השכילו להבחין באופיה אימפריאליסטי-קולוניאלי טהור של המלחמה, שבין הסיבות העיקריות לה, היה המאבק על חלוקה מחודשת של שטחי-המושבות הקולוניאליות, בין המעצמות.

הסוציאל-דמוקרטיה, לא השכילה להבין כי לא תיתכן מלחמה פטריוטית, כאשר היא מנוהלת על-ידי מדינות שכלל לא הותקפו על-ידי מישהו, ושאינן צריכות להתגונן מפני פולש זה או אחר.

גם ההיסטוריה של השנים שחלפו מאז מלחמת העולם הראשונה, מלמדת אותנו על אופיין האופורטוניסטי של תנועות סוציאל-דמוקרטיות. כאשר ב-1931 בעקבות משבר ממשלתי בבריטניה לשלטון עלו שמרנים, מקדונלד - ראש הלייבור ולשעבר ראש-ממשלת בריטניה, הסכים, בניגוד לדעתם של חברי לייבור מהשורה - להקים ממשלת-אחדות לאומית, שבה אנשי לייבור היו במיעוט והיו נטולי כל אפשרות להשפיע על מדיניות הממשלה.

גם אחרי מלחמת העולם השניה, לייבור, גם בהיתה בשלטון וגם באופוזיציה, לא נקטה שום עמדה ממשית, נגד פגיעה בזכויות העובדים; לא התנגדה לאימפריאליזם וקולוניאליזם; תמכה במלחמה הקרה שארצות-הברית ניהלה נגד ברית-המועצות.

היום, אחרי שהוקם האיחוד האירופי, מפלגות סוציאל-דמוקרטיות, ממשיכות באותו קו פוליטי חסר כל עיקביות רעיונית, כאשר מצד אחד חברי ומנהיגי מפלגות הללו, מצהירים על נאמנותם לזכויות האדם וצדק חברתי, ומצד שני תומכים במלחמות תוקפניות בעלות אופי אימפריאליסטי. דוגמא הכי טובה לכך, זה מלחמות הבלקאן בשנות ה-90 של המאה העשרים, לפירוק יוגוסלאביה. רוב מדינות מערב אירופה, שבחלקן הגדול שלטו מפלגות סוציאל-דמוקרטיות, לא רק לא התנגדו למלחמות אלו, אלא שאף השתתפו בהן באופן פעיל ביותר, כאשר מטוסים מערב-אירופיים (בעיקר, גרמניים) תקפו גם בבוסניה וגם בקוסובו.

מזה ניתן להסיק, כי סוציאל-דמוקרטיה, בשעת מבחן אמיתי, נוטשת את האידיאולוגיה שלה והופכת לתנועה אימפריאליסטית, שבתנאים מסויימים מסוגלת להצטרף לפאשיזם.