בחצי השנה הראשונה שלי אחרי השחרור הייתי במצב קצת מוזר.
השגתי יופי של עבודה.באמת משהו מגניב.
השגנו אותה ביחד שלומי ואני, וממש ראיתי את עצמי משתלב שם יפה.
זה היה משרד של איזה עיתון און-ליין כזה ואנחנו היינו שם בתור גרפיקאים. לא היתה הרבה עבודה, אבל היו מלא אנשים נחמדים ויצא לי לעבוד בכמה מהכלים היותר מתקדמים שראיתי. וזה כלום לעומת השכר. עשיתי חישוב מהיר, וגיליתי שאוכל תוך שנה וחצי לצאת לטיול ההוא בפרו שכל כך רציתי, ועוד ישאר כסף לאוטו.
זהו, שלא היה לי אוטו.
והמשרד היה בתל-אביב. ואני גרתי בירושלים.
רכב לא קיבלתי מהמשרד, אבל הם הסכימו לשלם לי על נסיעות.
ככה שהייתי במצב די מוזר.
הייתי גרפיקאי מוכשר בחברה מצליחה שנסע כל יום בקו 400 בשביל להגיע לעבודה.
אבל לא שהיתה לי בעיה עם זה.
לשלומי היה שותף שגר איתו בדירה בתל-אביב, והיה אמור לעזוב בערך בעוד חצי שנה. סיכמנו שכשהוא עוזב - אני נכנס.
באמת שטויות.

בפעם הראשונה שנסעתי, הייתי מהראשונים שעלו ותפסתי את המושב שליד החלון, בדיוק לפני הדלת האחורית.תמיד אהבתי לשבת במושבים האלה, שהם לא ממש מאחורה, אבל הם מספיק מאחורה בשביל שלא יפריעו לך ובשביל שלא תצטרך לקום לזקנות שעולות, כי מישהו מהמושבים לפני כבר יקום לפניך. סתם סתם, זה פשוט יותר מבודד כזה...
בכל אופן, עליתי, התיישבתי, הוצאתי מהתיק את הספר התורן שלי, והתחלתי לקרוא, וכל השאר העולם נעלם מסביבי.
האוטובוס התחיל לזוז, והיינו כבר אחרי רבע שעה נסיעה כששמעתי קול שקט לידי: "תגיד, זה לא עושה לך בחילה?"
הרמתי את הראש."מה?"
"לקרוא תוך כדי נסיעה?" אמרה הבחורה שישבה לידי "זה לא עושה לך בחילה?"
היו לה פנים קטנות וחלקות ועיניים ענקיות חומות שהסתכלו עלי.
"לא ממש." אמרתי.
"אני לא מסוגלת לקרוא בנסיעה." היא אמרה. "בעיקר לא אחרי ארוחה גדולה."
"אני לא מסוגל לא לקרוא." אמרתי. "מה אפשר לעשות כבר אם אתה לא קורא? לשבת שעה ולבהות באוויר?"
היא משכה בכתפיים." אני בדרך כלל שומעת רדיו. שמה על תחנה של שירים, ומסתכלת מהחלון."
"ו...?"
"ותוך כדי נסיעה, אני כל הזמן מזיזה את המקום שהעין שלי מתמקדת. מסתכלת על איזה מקום לשני שניות ומעבירה ועוד מקום חדש ומעבירה... וככה יש לי מעין קליפ של רגעים כאלה של ה"בחוץ". פוף, ואני רואה ילד קטן רץ לאמא, פוף, שני דרורים על עץ, פוף, שדה חיטה. לפעמים אני הייתי רוצה שתהיה לי מצלמה בעיניים. ואני אוכל להעביר את הקליפים שלי לוידיאו." היא אמרה. קול שקט, עינים גדולות חולמות לשניה.
"נו טוב," אמרתי "אז אולי כדאי שפשוט נתחלף במקומות. אני אקרא לי ואת תהיי ליד החלון."
היא ציחקקה. אני סגרתי את הספר.

לא שאלתי איך קוראים לה.
היא לא שאלה איך קוראים לי.
סתם ישבנו ודיברנו בשקט.עד עכשיו אני לא יודע מה הקסים אותי יותר, העיניים שלה או השקט שהיה לנו בשיחה.היה אפילו איזה שלב בשיחה שהאוטובוס נעצר וכל האנשים התחילו לצעוק על הנהג ואחד על השני, ואנחנו, משום  מה, לא היינו צריכים אפילו להרים את הקול בשביל לשמוע אחד את השני. המשכנו לדבר באותו שקט ושום דבר לא השתנה.
אף פעם לא היתה לי שיחה שבה כל מילה שאמר הצד השני עשתה לי טוב וגרמה לי לכל כך הרבה דברים שרציתי לומר במשפט הבא.
כאילו גלי הקול שלנו עבדו במישור אחר מכל שאר גלי הקול , והשיחה שלנו הגיעה ממקום אחר מכל שאר השיחות.
ועל מה כבר דיברנו? ממש כלום. מוסיקה. ספרים. בחילות. מקומות מועדפים לישיבה באוטובוס.מזג אוויר.
ריבונו של עולם, דיברנו על מזג אוויר! איך זה יצא כל כך מעניין?

ירדנו בתל אביב.
נופפתי לה לשלום. היא נופפה לי בחזרה, חצאית ארוכה בתוך כל הקהל בתחנה המרכזית.
אולי, מי יודע, אולי היא תהיה גם מחר.

היא היתה, ובאותו מקום באוטובוס.
הפעם אפילו לא הוצאתי את הספר מהתיק.
התחלנו בכמה מעצבנים תאי מטען של אוטובוס שצריך לטרוק 5 פעמים עד שהם נסגרים.אין לי מושג לאן הגענו.
וזהו, ככה זה היה מאז כל יום.
כל בוקר, באותה שעה, נפגשנו באוטובוס. שני זרים שאומרים את ה"טוב, אז נתראה מחר" כשהם מגיעים לתל אביב.
כל כך אהבתי את הנסיעה מירושלים לתל- אביב.
החיים היו יפים.

"אוקי, משחק תמונות". אמרתי, אני זוכר, באחת הנסיעות. "אני אומר מילה, ואת אומרת את התמונה שעולה לך בראש."
"עוד פעם?"  היא אמרה-לחשה "לא נמאס לך?"
"את התחלת את זה, זוכרת?" אמרתי.
"טוב, טוב. טמבל." היא אמרה "הגיעה הזמן שתמציא משחקים משלך, אתה יודע?"
"ממחר."
"היית מת."
"באמת." מתי פעם אחרונה שיקרתי לך?"
"אתמול. אמרת שתיתן לי לשבת ליד החלון היום."
"זה לא נקרא שקר."
"זה כן. לא משנה, עזוב. אני מתחילה."
"טוב."
"שוקולד."
"עמי ותמי עפים לתוך תנור. תורי - טלפון."
"עפים לתוך תנור? אתה פשוט סדיסט. הסצנה ההיא במטריקס שהיא רצה לתא טלפון לפני שירסקו אותו. עגבניה."
"הופעה של קוסם שיוצא לו טוסטר מתוך הכובע במקום ארנב. תורי - "
"טוסטר? "היא מתגלגלה מצחוק "תגיד לי, אתה שפוי?"
"אני מודה. לא תמיד."
היא עצמה את העיניים הגדולות שלה, צוחקת. "טוב, תורך."
לא יכולתי להתאפק. "אוקי. אהבה."
היא שתקה קצת.
"שעון מעורר" אמרה בסוף.
"שעון מעורר?" אמרתי "אהבה מזכיר לך שעון מעורר?"
"אל תשאל, טוב?"
"טוב."
שתקנו קצת.
"תורי." אמרה בסוף. "אהבה. נראה אותך עכשיו."
"עיניים חומות גדולות." אמרתי.
היא עצמה אותן. "בוא נעבור למשחק אחר."
"בסדר."
"פשוט נדבר על זה פעם אחרת."
"אין בעיה."
"זה פשוט טיפה לא נוח כרגע."
"ברור."
"ואני צריכה להסגר על עצמי עוד קצת בחיים."
"אני מבין."
"זה פשוט..."
"הבנתי"

ביום שלישי, סגרתי עם שלומי מתי אני עובר אליו.
כשסגרת את הטלפון הבנתי שנשארו לי עוד שתי נסיעות איתה.יום רביעי ויום חמישי.
ואני אפילו לא יודע איך קוראים לה.
או איפה היא גרה, ומה היא עושה בחיים.
ואז ביום רביעי היא לא באה.
לידי התישב בחור גבוה שהסריח מזיעה ואכל סנדוויץ' עם נקניק מגעיל.חצי מהנסיעה עמדתי במקום, מנסה לראות אולי היא יושבת במקום אחר.אבל היא לא היתה.

ביום חמישי, וידאתי שהמקום שלה ישאר פנוי.
אף אחד עם סנדוויץ' לא יתישב כאן היום.
היא הגיעה. ממש לפני שהאוטובוס יצא.
"אתה לא תאמין איך פספסתי אותו אתמול." היא אמרה "הקיא עלי חתול! חתול! מי ידע שהם בכלל יכולים להקיא?"
לך תשאל אותה עכשיו איך קוראים לה...
"איך תמיד קורים לי הדברים האלה?" היא התישבה. "כל החולצה שלי היתה מלאה. היית צריך לראות את זה..."

לא היה לי אומץ.
כן, אני יודע, אני אפס.
זה היה לי ביד. וככל שהתקרבנו לירושלים, הרגשתי כמו נידון למוות שנגמר לו לאט לאט הזמן.
ולא היה לי אומץ.

כשעצרנו בתל-אביב, היא קמה. "תגיד הכל בסדר? היית טיפה שקט היום, לא?"
הקול שלה ליטף לי את הראש.
"אני עובר לתל אביב. היום זה היום האחרון שלי." אמרתי בשקט.
הכל אמרנו בשקט, אבל את זה אמרתי בשקט קצת אחר.
"אני מבינה." העיניים שלה התקבעו באיזה נקודה מאחורי המושב. "הסתדרת עם דירה והכל?"
"כן." הברה אחת , וגם היא יצאה לי צרודה.
היא שתקה עוד קצת, אנשים החלו להידחף מאחור, בשביל לצאת.
"טוב. אז שיהיה לך טוב. מי יודע אולי ניפגש מתישהו." אמרה בסוף.
אולי ניפגש? רציתי לצרוח. אולי ניפגש?
לא! לא! איך קוראים לך? מאיפה את? מי את? מה את? למה דוקא את מכולן?
"אז ביי." אמרתי.
היא הסתכלה עלי, חיכתה קצת ואמרה "ביי."
והלכה.

עברו שנתיים.
אני לבד.
לך תמצא מישהי אחרי ההיא מירושלים-תל אביב.
ניסיתי. באמת שניסיתי.
ביום ראשון שאחרי זה, לקחתי אוטובוס מוקדם מתל -אביב לירושלים, בשביל לקחת אוטובוס חזרה מירושלים לתל-אביב.
לתפוס אותה. לתקן.
היא לא היתה.
ניסיתי גם ביום שני. ושלישי. ורביעי.וחמישי.
וגם שישי, למרות שאף פעם לא נפגשנו ביום שישי.
היא לא היתה.

ויום רביעי אחד, הלכתי על הים.החוף של תל אביב לא היה מהנקיים שראיתי, אבל בירושלים גם זה לא היה לי.
אז מדי פעם הלכתי קצת.אהבתי את הריח של הים. אבל התרחקתי ממנו, כי לא ידעתי לשחות.
היא ישבה, עם החצאית הארוכה שלה, על כסא נוח כחול.קוראת ספר.
ככה סתם, בים של תל אביב.אחרי שחיפשתי כל כך הרבה.
אחרי שלא הצלחתי לצאת יותר מפעמיים עם אף אחת אחרת.
על כסא נוח כחול.
התיישבתי לידה.
"זה לא עושה לך בחילה לקרוא מול הים?"
היא קפצה. והסתכלה עלי.הספר נפל על החול והעיניים שלה התמקדו בי."אתה!"
"כן, אני." אמרתי "ואת."
"כן אני."
היא הרימה את הספר.
"מה שלומך?"
"בסדר, " איך התגעגתי לקול הזה, אם רק היית יודעת "ואתה?"
"חיפשתי אותך."
היא שתקה.
"לא השארת לי שם. לא כתובת. לא כלום."
"זה לא נראה חשוב."
"אני אוהב אותך."
הספר נפל שוב לחול.
הייתי חייב להגיד משהו. לשבור את ההשפעה זה המשפט המטומטם ההוא שאמרתי.
"אז מה את עושה בתל-אביב? נסעת במיוחד בשביל לקרוא ספר על הים?"
היא שתקה.
"אני גרה בתל-אביב." אמרה בסוף, אפילו יותר בשקט מכרגיל. "בפעם הראשונה שנפגשנו במקרה חזרתי מחברה."
"ובשאר?"
"כל בוקר קמתי בחמש. כיוונתי את השעון המעורר, אבל תמיד התעוררתי טיפה לפניו...הגעתי באוטובוס לפני.בדרך מתל אביב לירושלים, הייתי שומעת ווקמן. בדרך חזרה היה לי אותך."

"הספר שלך נפל." אמרתי.

"אני מצטערת שהלכתי ככה." היא אמרה.

"רק תגידי איך קוראים לך."

היא חייכה.