הילדה הקטנה הסתכלה סביבה ביאוש, אבל עדיין לא זיהתה מסביב את השמלה בצבע חרדל עם פסים סגולים ואת נעלי העקב האדומות שהיא ניסתה לפעמים, כשאף אחד לא ראה. כבר המון המון שעות היא עמדה ברחוב, לפחות ככה זה הרגיש והיא תהתה אם מה שקורה לה עכשיו זה הדבר שנקרא "ללכת לאיבוד", מה שאמא תמיד אמרה לה לא לעשות. אם היא עושה עכשיו משהו רע אבא ואמא יכעסו עליה כשהיא תחזור מאיבוד. באמצע ההרהורים הפריעה לה אישה אחת בחצאית שחורה ובחולצה לבנה. 'היא ממש לא יודעת להתאים צבעים!', חשבה לעצמה הילדה בזמן שהאישה שאלה אותה אם היא הלכה במקרה לאיבוד. "אני חושבת שכן," אמרה הילדה. "למה, גם את?" האישה הסתכלה עליה קצת מוזר ובלי לענות שאלה אותה איך קוראים לה. "יעלי." אמרה הילדה. "טוב," אמרה האישה. "את יודעת איפה הבית שלך?" יעלי חשבה שהאישה הזאת נורא מוזרה. קודם כל מה כל כך טוב בזה שקוראים לה יעלי, וחוץ מזה מי לא יודע איפה הבית שלו? "בטח שאני יודעת איפה הבית שלי!" אמרה יעלי בגאווה. האישה נראתה מבולבלת קצת. "אז את מחכה למישהו?" שאלה. "הייתי עם אמא שלי אבל אז היא פגשה חברה שלה והתחילה לדבר איתה והיה לי נורא נורא משעמם אז המשכתי ללכת ואז לא מצאתי את אמא שלי ואני לא רואה אותה בשום מקום," יעלי עשתה הפסקה כדי לנשום ואז אמרה "ואני חושבת שהלכתי לאיבוד." האישה חייכה. "אולי," היא אמרה, "אולי אני יכולה לעזור לך". יעלי השתוממה. "איך את יכולה לעזור לי?" היא חשבה שאולי האישה הזאת היא בכלל הפיה של סינדרלה, כי בכל פעם שהדוד שלמה בא לבקר אותם וסיפר לה על סינדרלה הוא תמיד אמר שהפיה אמרה לסינדרלה שאולי היא יכולה לעזור לה. "אם תגידי לי איפה את גרה אני יכולה לעזור לך לחזור הביתה." אמרה הפיה. יעלי הייתה מרותקת לפנים שלה. היא לא האמינה שהיא פוגשת פיה אמיתית. "אני גרה בבית של אבא ואמא." אמרה יעלי, מושכת בכתפיה. "ואת יודעת איך קוראים לרחוב שלך?" שאלה הפיה. יעלי חשבה לרגע. "אני זוכרת שזה מתחיל ב"אֶ". הפיה חשבה לרגע ואמרה "טוב, בואי איתי." הם נכנסו לחנות נעליים והפיה ביקשה מהמוכר ספר טלפונים. היא דפדפה בספר הענקי ומדי פעם שאלה את יעלי. "אולי רחוב אלימלך?" "לא." "אדריאנוס השלישי?" "לא." "אסתר המלכה?" "לא." "אפלבאום?" "לא." ככה הפיה המשיכה בערך שעה וחצי, אבל יעלי לא זיהתה אף שם. בסוף היא סגרה את הספר ושאלה "את בטוחה שזה מתחיל ב-א?" יעלי נענעה את ראשה. "לא. אולי זה ב-שִ." הפיה נאנחה ואז אמרה "אולי את יודעת מה שם המשפחה שלך?" "בטח שאני יודעת!" אמרה יעלי בשמחה. "זה אה... אה... לא זוכרת. אולי כהן." "כהן?!" הפיה נראתה עייפה מאוד. היא פתחה את ספר הטלפונים שוב והסתכלה ביאוש בדפים הרבים המכילים כל כך הרבה כהנים. המוכר כבר מזמן לא התעניין בהם. יעלי הביטה בפיה, וחשבה לעצמה שזה מוזר מאוד. אם האישה הזו פיה היא הרי יכולה לעשות הכל, אז למה היא לא עושה הוקוס פוקוס ומחזירה את יעלי הביתה? כבר עוד מעט חושך בחוץ, אבא ואמא יכעסו! בדיוק אז אמרה לה הפיה "היי, יש לי סוכרייה. רוצה?" יעלי שמחה נורא ולקחה את הסוכרייה. אז אולי היא בכל זאת פיה. כשיעלי תחזור הביתה היא תספר לאבא ואמא על הפיה שהיא פגשה. הם בטח יתפלאו וירצו לשמוע הכל, אבא ישכח שהיא הלכה לאיבוד וכבר לא יכעס עליה, אמא תצחק ותספר לה כמה היא נבהלה ואיך היא חיפשה אותה המון המון שעות... לפתע נפתחה דלת החנות ואישה עם שמלה בצבע חרדל עם פסים סגולים ונעלי עקב אדומות שיעלי הכירה טוב מאוד נכנסה לחנות. האישה הסתכלה במבט מזועזע על האישה עם החולצה הלבנה והחצאית השחורה, ואז ראתה את יעלי. "יעלי!" קראה בשמחה מהולה בדמעות ורצה לחבק אותה, "את לא יודעת כמה חיפשתי אותך! כבר חצי שעה אני מחפשת אותך בכל החנויות ברחוב!" חצי שעה? חשבה לעצמה יעלי. חצי שעה זה לא כל כך הרבה זמן. אבל ברגע שראתה את הפיה שכחה. "אמא! את לא יודעת מה קרה! חשבתי שהלכתי לאיבוד ואז הפיה הזאת מצאה אותי ו..." לפני שיעלי הספיקה לגמור את המשפט אמא שלה קטעה אותה. "איזה פיה? מי הכניס לך את השטויות האלה לראש? זה בטח שלמה. הוא עם הרעיונות המוזרים שלו. טוב, יעלי, נגיד יפה שלום לאישה הנחמדה ונלך הביתה." אמא של יעלי הסתובבה אל הכיסא שעליו ישבה האישה, אבל היא כבר לא הייתה שם. "מוזר מאוד..." מלמלה לעצמה אמא של יעלי, לקחה את ידה הקטנה של יעלי בכפה ויצאה מהחנות, לא לפני שמדדה זוג נעלי עקב ירוקות עם נקודות כתומות.