[ליצירה]
נפלא, כתוב היטב. אולי עדיף בלי הפן המונולוגי, ויותר לנסח את זה בתור סיפור [פחות שיתוף של הדוברת במחשבותיה (אולי אני אעשה כך וכך)ויותר תיאור שלהם, אולי לא בגוף ראשון] לדעתי זה ייתן לזה גוון רציני יותר.
הזכיר לי מאוד את הספר של מיכל גוברין "השם", בקטע של החזרה בתשובה, היחס האישי לאלוהים והפרוכת, אם כי שם זה שונה מאוד. הדמיון מצמרר...
שנה טובה של כתיבה פורה ומפרה
שמואל
[ליצירה]
קושקש ביד חולמנית באיזה שיעור לא ברור.
סרקתי והוספתי קצת צבע בפוטושופ.
(זה תגובה, ולא בגוף היצירה כי דברים מפחידים מתרחשים כשמנסים לערוך חזותי)
[ליצירה]
אין לי ספק שאתה מהווה תקדים הסטורי:
מעולם לא קם האדם שמשתמש בביטויים כמו "כפיסי מים" או "בן-אוני" בד בבד עם פלפולים לשוניים כגון "גשמשם".
לשון עתיקה כמו השמש מעורבבת ברגשות טריים כמו הגשם.
בברכת
"הישן יתחדש והחדש יתקדש"
ומעט-מזער חציל
ידידך,
נביש
[ליצירה]
תהיות...
המממ...
מתערבבים כאן הדימויים בין מסע המדבר לתחילת הבריאה... ומה קשור אל- הים? והעקדה?
ארץ מפוספסת, לא מה שציפינו, שראינו דרך הדמדומים... אולי הים הוא השפע שציפינו למצוא, ובמקומו רק מדבר צחיח... ואיום המאכלת, ארץ של מוות... במקום לברוא כאן מציאות חדשה של חלום,
נהייה תוהו ובוהו, סיוט בלילה ללא ירח...
או שדימוי הארץ מוליך אותי שולל, והמסע הוא בניבכי הנפש ... מהחלום לשינוי, לארץ חדשה, נופלים לתהום המדבר, לאותם הרגלים רעים, שלא נצליח להיגמל מהן, וסופן שנעקוד את עצמנו, נתמסר למאכלת...
אני תוהה...
(רצית תגובה- קיבלת!)
[ליצירה]
קודם כל, אני לא רוצה להתלהם, רק להגיב מהירהורי לבי, ו"הכל ברוח טובה".
1."שיחות", "מידות" ו "סיפורים", נכתבו כפי שאמרם רבי נחמן. חיבורים אלו , ןגם ליקוטי מוהר"ן, "עצות, שנכתבו ע"י ר, נתן נחשבים הכתבים הקאנוניים.
2. להתייחס למבנים הלכתיים מופשטים כאומרים משהו על המציאות... זה יותר גרוע מרמבמיסט, זה "בריסקר", וזה כבר בעיה שלך...
3. סבבא.
4. אם אתה רמבמיסט... טוב כל אחד והשריטות שלו. באמת אם מתעקשים לתת לכל דבר הסבר לוגי נשארים בסוג של גשמיות. שוב - כול אחד והמסגרת שהוא בוחר לעצמו- אם אתה מעדיף להיכבל לחוקיים לוגיים, שיהיה לך בכיף.
אבל אין סיבה לא להיות אופטימי. גם אחרי תשובת אלוהים לאיוב, גם אחרי התובנה שהאדם לא משנה את העולם- איך אפשר להעביר ככה את החיים?
זאת פרשנות לא מוצלחת לאיוב מהסיבה הפשטוה שהיא לא מעניינת. אם אתה לא מסוגל לחיות בתחושה שלמעשים שלך יש משמעות אז למה לחיות?
לעזזאל אני שונא לכתוב בקטעים ממוספרים...
ההסטוריה כולה ולא רק הדוגמאות הם סיפורו של האדם המחפש להמליך את עצמו על העולם כפי שמבטא המיתוס היווני.
היא גם הסיפור של ההכרה בחוסר התכלית של התנועה הזאת.
ההתמודדות של הפאגנים ושל המונותאיסתים באמת די דומה.
אבל בסופו של דבר האופציה המונותאיסטית כן מחדשת משהו ( לפחות בפן החסידי/ ציוני של היהדות, שהוא אולי די צעיר אבל הי- זה הפן שלי)
בכך שהיא אופטימית. יש סיבה לבריאה, יש מטרה לאדם, יש טרקלין בסוף הפרוזדור. יש גאולה. וזה לא הREDEMPTION הנוצרי שמגיע מלמעלה, אלא זה משהו שהאדם יוצר.
הגאולה היא לא רק ראיית הדברים כמו שהם, החזרה לעבר. למרות שזה צעד ראשוני וחשוב, וכלל לא פשוט.
יש חידוש, יש בריאה ולידה. כל הזוהר מלא ב"זיווגים" שכל עניינם היא ליצור משהו חדש.
אמם יש גם ניסוח של "תיקון" ושל "איחוד" אבל זה לא רלבנטי מבחינת התודעה האנושית. אנחנו צריכים לקחת את העולם כמו שקיבלנו אותו ולהפוך אותו למשהו יותר מוצלח..
ותכלס, זה בטח לא המקום בשביל לחפש תהילה, ואני לא סוג הבנאדם שמתזמן את הפעולות שהוא עושה.
[ליצירה]
טוב. אז קראתי 3 פעמים ועדיין קצת קשה לי. אפילו הרבה.
אך בכל זאת למיטב הבנתי כך הם הדברים::
האתמול, העבר , הוא העשב הגבוה, המאפשר תיקוות גדולות, כי לא רואים דרכו. התיקווה היא שנוכל על הכל, אפילו על המוות, וכמו יחזקאל נוכל להחיות עצמות יבשות.
אפילו את הזיווג הבלתי אפשרי של היום בלילה נוכל
(האפשרות לאהבה בכלל? להתגבר על הפער המגדרי ולגשר בין המינים? אולי השלום הסופי בין השמש והירח במדרש בבראשית? או אחדות באופן כללי?)
מכאן והלאה הרבה יותר מעורפל לי:
לקחת את ידי
עכשיו- החיים מתקדמים מתמסדים,נהיים פחות תמימים. לא ברור מה עבר תחת ידך, למה התכוונת במעשיך. הכל פחות הרמוני. או אולי:
אז- בדשא הגבוה, במעשה תמים, הכול היה יכול להיות.
החספוס המילולי-
היום בדשא הנמוך, הדברים ברורים וחד משמעיים, חסרי דמיון ומפוכחים. וזיכרון של האפשרויות האנסופיות של אתמול, של מילים גולמניות, מחוספסות, ללא משקל הנסיון והציניות, לא מושחזות ומחודדתו, אומרות את מה שהם מתכוונות ולהפך- נתונות טעם לחיים גם היום, ואפילו תקוות לעתיד
או משהו כזה...
נוגע בכל מקרה.
תודה.
נביש
תגובות