האדם החושב
עוד אחד .
-
מילא
לקט יצירות
קשור אלי
- [ליצירה] קיטועי השורות מכוונים ולכן התשובה היא תמיד אמביוולנטית ואולי הפחד מפני האדם האחר והפחד מקול (התגלות)האל אינם רחוקים. (אני מושפע לאחרונה רבות מלווינס) ואם כבר יש התגלות כלשהי, איך יודעים אם זה באמת א-לקים או אלוהים אחרים? נביש [ליצירה]
- [ליצירה] למרות שאני בדרך כלל לא אוהב את הסגנון המאוד ישיר ולא מקושט הזה, אני חייב להודות שיש כאן כמה אמירות חזקות, בעיקר בשורות האחרונות, בטואו רגשות שאני שותף להן מאוד. [ליצירה]
- [ליצירה] זה מה שהכי מפחיד, שאי אפשר ךדעת מה הם חושבים, מה הם זממים... [ליצירה]
- [ליצירה] שכחתי מילה במשפט הראשון. אפשר להשלים לבד [ליצירה]
- [ליצירה] תיאור קצת ארוך בשביל שורת מחץ אחת לא? העקיצה כאן אמנם מוצלחת. הקטע מכניס אותנו לאווירה, ומכה בנו בשורה האחרונה. המסר ברור- ישנם כאלו בעם ישראל אשר החליפו אלוקים חיים באלוהים אחרים. מבחינה אומנותית אין מה לומר- קטע מצויין. חבל, לדעתי לערב פוליטיקה, דת ויצירה. אתה טוען שסרוב פקודה הוא דבר הא-ל, ובכך שולל את הלגיטימציה של כל טענה אחרת. לא ממש הדרך הכי "יצירתית" להוכיח שאתה צודק... זו הסתכלות שיטחית למדי לומר כי מי שלא מסרב פקודה עושה זאת מתוך אדיקות דתית לרמטכ"ל (או לצה"ל, או לראש הממשלה, או לראשית צמיחת גאולתנו), ולשלול את האפשרות שאולי יש להם עולם ערכי שעומד מאחורי ההחלטות שלהם, עולם ערכי שנובע גם הוא ממה שניתן בסיני. ומלבד זאת, לא אנחנו נשפוט את מי שעומד ברגע האמת מול הקונפליקט הנורא הזה, אלא רק מי שאמר והיה העולם, מי שקולו באמת הלך מסוף העולם ועד סופו... הרמטכ"ל! לא סתם, סתם.. נו, אתם יודעים לבד על מי אני מדבר... הכל ברוח טובה נביש [ליצירה]
- [ליצירה] בן גורין הוא הכינוי העברי להוגה הדעות הנודע מיכה ברדיצ'בסקי. מיכה יוסף בן-גוריון (ברדיצ'בסקי) (1921-1865) , סופר והוגה דעות עברי יליד אוקראינה. קרא לשינוי ערכים בתפישת היהדות, ותבע השתחררות מהדוגמה ששלטה בדת, במסורת ובהיסטוריה הלאומית היהודית. כתב בעברית, ביידיש ובגרמנית. בין יצירותיו הידועות "קלונימוס ונעמי". (ע"פ ויקיפדיה) [ליצירה]
- [ליצירה] איך שרציתי להגיב ראשון, אבל קראתי את זה פעמיים לפני , וכוכב קדם אותי. אכן, זה באמת הכיף הגדול של האתר שפעם ב, מופיע כאן 'סיפורת של ממש'. ירושלים של הסיפור דווקא לקחה אותי ל'מיכאל שלי' אולי כי קראתי לא מזמן, אולי הגיבורה הנשית. נראה לי שהעניין בסיפור הוא דווקא כן שינויים בעולם הזה. הרקע הוא המציאות החדשה של אחרי 67, של מכוניות אמריקאיות חדשות, ' האנשים המוצלחים, העשירים והמהוללים', ירושלים של תיירים, של הפרגמטיות של בעלה אריה. אך ירושלים זו נקנתה באידיאל של האומה, השייך רק לגבריות (שוב הפרגמטיות של אריה) והיא לעומת זאת כנועה תמיד, אומרים לה מה לעשות, ומתנגדת בכך לגבריות זו, מחפשת את העבר, את ירושלים של לפני, של המימד הרביעי, של אבא שלה עוד חי היא מחפשת 'רחוב תת קרקעי' רחובות שלא פסעה בהם קודם, כתובות עתיקות של המנדט תופסות את תשומת ליבה (ואז בדיוק מופיע אביה). תמיד הנסתר תופס אותה, העבר ומסתורי- אך תמיד הדמות של האב נעלמת, מתפוגגת עם החלומות וההזיות שלה,ומולה עומד אריה שמתרכז בהווה, במכונית יותר טובה, בפקקים בכניסה לעיר, באהבה שלהם היום, ולא בסיבה שהתאהבו. ובסוף כמו רוח האב המתפוגגת, "כמו בצל בתוך בצל בתוך בצל, יקלוף עוד שכבה ועוד ? לבצל אין לב, וכמה שמקלפים אותו לא מגיעים לשום מקום. דבר לא יפגוש שם אדם אלא את עצמו, ללא קהל, במה או תפאורה. באין הפנימי נעדר החומר ישלב כף בכף עצמו, או יירתע הימנה. אינטימיות." היא מחפשת את הנסתר, הפנימי האינטימיות שאין לה עם בעלה. הם הולכים ברחוב "כמו" זוג רגיל לחלוטין, אך בעצם זה רק בגלל התכליתיות של בעלה, שבכל מחיר לא יעצבן אותה, אך בסוף אולי אין שם כלום, המסע לחשיפת העבר והאינטימי נכשל, ו- "מאבדים היו את זהותם בתוך התנועה, הולכים ומיטשטשים, כרסיסי אור בערפל ונעלמים לבסוף בעלטת מוצאי השבת." יש לזה עוד הרבה דוגמאות בסיפור, ובקריא נוספת בטח יתפרש אפילו יותר. בכל מקרה כיף לקרוא, גם בפעם השלישית, כבוד לאתר שזה מתפרסם כאן, תודה שמואל [ליצירה]
- [ליצירה] תעיפו מבט ביצירות אחרות של בועז, זה לא בחור ציניקן... [ליצירה]
- [ליצירה] מצויין! השיר משחק במילים כאילו היו ועושה מה שבא לו. מצד שני השיר מעביר רגש של מוגבלות למדיה החמקנית ורצון ליותר בהירות: (בואו נשים דברים על השולחן: הלאה שירה/אנחנו זוג בנות 18.) כי בעצם השפה עושה יותר מלהגיבל ביטוי, היא גם מעצבת תודעה וסגנון חיים. ההגדרות המיניות שלנו , וכל מקומנו בחברה, הם הבניות משימוש בשפה: (אני כבר לא יודעת עברית./שפה מגדרית/ קשה/רק אינתי, אנת. ) והמקובעות שהיא מייצרת אינה אמיתית, היא נונסנס: (את אומרת בעיניך - תאוות התות, אני נדלקת/חמדת השטות/פשוט.) יש רצון לקשר שיגע בדבר עצמו, בממשות, ולא יהיה נגוע במבניות והמגדריות של השפה: (רק לשון אחת אני רוצה - לשונך, אהובה) השפה, בשילוב חברה מקובעת בעצמה ("ביצה מפד"ליסטית", "לא בעניין שלנו" ) גודעת את צמיחת "אהבות נפלאות" מסרסת ומעקרת , ובסוף נשארה רק מילה ריקה: לסביות אבל לא מה שמדברים קובע , רק הממשות: אדם נמדד במעשים אומרים בחדרי חדרים/אומרים אנשי מעשה בשדות/צועקים /מסוף העולם זו אמנם מטבע לשון שחוקה אך עדיין עוברת לסוחר הדיבורים מתפרקים הממשות נשארת אחד מהדברים היפים שראיתי כאן. בהצלחה נביש [ליצירה]
- [ליצירה] אני חייב להסכים איתך. יותר מדי פעמים אני מרגיש את זה על דברים שאני כותב, שאני סתם "מתאהב בגושי קרח לבנים". באתר כמו צורה זה רלוונטי במיוחד. אבל על השורות: "אולי של עצמם מביטים הרבה פעמים בעצמם" אני חייב לחלוק. מה רע בשירה אינטרוספקטיבית? יותר מעניין אותי שיר שמדבר על העולם הפנימי של מן-דהו, על רגשותיו ועל איך שהוא חובה את העולם, מאשר שיר שהוא דיווח של אירועים שמתרחשים מחוצה לנו, דיווח פלקטי ו "אוביקטיבי" של תופעות בעולם, ומה ה"דעה" הנחרצת של מישהו על זה. בנוסף, שאל את עצמך, האם יש בשיר זה עצמו משהו יותר מאשר "מודעת אבל לשירה"? הצדיקים האמיתיים אינם קובלים על הרשעה, אלא מוסיפים צדק (או משהו מאוד קרוב בסגנון) הכול ברוח טובה נביש [ליצירה]
תגובות