[ליצירה]
חייבים לתת להם את זה- יצא להם אחלה סיפור,
כל הקטע של האהבה האין-סופית של האל שתופס דמות אדם כדי להבין את הסבל האנושי ובכך שהוא מקריב את עצמו ועובר את הייסורים הקשים ביותר שבן - אנוש יכול לעבור- ובכך מכפר על חטאי האנושות כולה לנצח נצחים. וכל מה שצריך לעשות בשביל להיות חלק מזה, בתור בן-אדם, זה להכיר בו ובגודל המעשה שלו!
למרות שזה לא מקורי- העקדה הייתה קודם. אבל בטוויסט של המוות והקימה לחיים בהחלט הוסיפו ליטוש מעניין.
[ליצירה]
ידידי שלמה שוק, מלמד כי הכתיבה היא נגיעה במימד האינסוף. באנסוף הכל אפשרי כידוע, ולכן מה שנכתב בהשראה הנכונה, עתיד לגרור קריאות שהמשורר לא בהכרח התכוון אליהם.
לאחר הקדמה אפולוגטית זו, אני יכול לומר שהקריאות של השיר כ "חוסר נשימה" כפשוטו, לא עושים חסד לשיר ולמשוררת. מה מוסיף השיר לידע שכבר יש לנו על דום-לב והחייאה? השיר לא רומז לזה הוא אומר את זה במפורש!
מה כן נרמז?
נרמזים כאן הדברים שאנו באמת זקוקים להם לא בשביל החייאה, אלא בשביל לחיות בכלל:
ידיים, מגע, עיסוי- לב, מעגל.
לפעמים אנו כבדים ומוטלים, נופלים על הרצפה, מתרחקים מכולם. לפעמים אנחנו דווקא זקוקים שיקיפו אותנו במעגל, שיגעו בנו, שיעסו.
הנשמה, החייאה...
נביש
[ליצירה]
טוב שהרבדים לא מובנים, שלא יתחילו ללמוד לי פה עם "רבדים" בגמרא חו"ש, שזה יותר גרוע מביטול תורה ר"ל
ובנימה פחות צינית, דווקא מובן היטב, (למרות שאני רואה שוויתרת על אי-אליו סוגרים)
אני מקווה כרובי, התורה שלך מגניבה מספיק שאתה זוכר לברך עליה תחילה
שמואל
[ליצירה]
הממ...
ומיהם המכשפות המודרניות?
אילו ילדות תמימות נשרפות על מזבח ימינו אנו?
פוקו כתב שהחברה מגדירה את עצמה על ידי חריגיה, ולכן הבניות חברתיות ייצרו את המשוגעים, הפושעים וכו'...
היום גם רעיונות המסורתיות והדתיות בעצמם נרדפות ו"נקברות" בשם הליברליזם והקדמה. (ראו למשל את האיסור ללבוש רעלה בצרפת, והרבה כפייה חילונית-תרבותית בארץ)
ובכלל כל אדם לעצמו, נכשל בחטאים אלו, של דמוניזצית האחר, כדי לספק את הנורמליות של עצמו.
הקץ לציד המכשפות
הקץ לנורמליות
תחי המוזרית
לילה טוב והרבה חצילים לכולם
(חוץ ממי שלא אוהב)
נביש
[ליצירה]
נפלא, כתוב היטב. אולי עדיף בלי הפן המונולוגי, ויותר לנסח את זה בתור סיפור [פחות שיתוף של הדוברת במחשבותיה (אולי אני אעשה כך וכך)ויותר תיאור שלהם, אולי לא בגוף ראשון] לדעתי זה ייתן לזה גוון רציני יותר.
הזכיר לי מאוד את הספר של מיכל גוברין "השם", בקטע של החזרה בתשובה, היחס האישי לאלוהים והפרוכת, אם כי שם זה שונה מאוד. הדמיון מצמרר...
שנה טובה של כתיבה פורה ומפרה
שמואל
[ליצירה]
תהיות...
המממ...
מתערבבים כאן הדימויים בין מסע המדבר לתחילת הבריאה... ומה קשור אל- הים? והעקדה?
ארץ מפוספסת, לא מה שציפינו, שראינו דרך הדמדומים... אולי הים הוא השפע שציפינו למצוא, ובמקומו רק מדבר צחיח... ואיום המאכלת, ארץ של מוות... במקום לברוא כאן מציאות חדשה של חלום,
נהייה תוהו ובוהו, סיוט בלילה ללא ירח...
או שדימוי הארץ מוליך אותי שולל, והמסע הוא בניבכי הנפש ... מהחלום לשינוי, לארץ חדשה, נופלים לתהום המדבר, לאותם הרגלים רעים, שלא נצליח להיגמל מהן, וסופן שנעקוד את עצמנו, נתמסר למאכלת...
אני תוהה...
(רצית תגובה- קיבלת!)
תגובות