לפני שנים רבות, ות'אמת שגם היום, מה לעשות ג'וקים לא מתים אף פעם, אם הם מקפלים את הרגליים שלהם ו"כאילו" מפסיקים לנשום תדעו לכם שהכל הצגות, אומרים שלחתולים יש תשע נשמות, תאמינו לי לג'וקים יש פי שניים! כן כן, פי שניים. ועוד, אל תראו אותם בתור חיות מוזרות כאלה, הם ממש חכמות, והנה לכם ההוכחה: לא מזמן ישבתי לי לתומי (באמת לתומי) וסרגתי, (שזה הפעולה הכי תמימה בעולם) פתאום נוחת לכיווני ג'וק ע-נ-ק, ואני כמובן הגבתי את התגובה הכי טבעית לבחורה, באשר היא כלומר: צרחתי!!!!! (וסתם דרך אגב שתדעו, מאמרים פסיכולוגיים התנהגותיים כימיים הראו שזו התגובה הכי נפוצה לנשים בכל העולם כולו לג'וקים) "הן סתם חיות חביבות שהתבלבלו להן במעופן" זה המשפט שאבא שלי תמיד אומר, נו באמת, הוא מדבר עליהן בכזאת חביבות כאילו היו פיות, או לפחות פרפרים, היו מתים! (הג'וקים). זו אחת מההוכחות הקלאסיות ל "גברים ממאדים ונשים מנוגה" , לעולם, אבל לעולם הם לא יבינו את הסלידה הזאת שיש לנו מה"חיות החביבות" האלה. אז ה"חיות החביבות" האלה, יש להם שיטה, אם הם מגיעים לאיזה שהוא מקום (בטעות כמובן...) בהתנגשות חזיתית באיזה קיר או ארון כדי שנשמע שהם הגיעו, (שוב, בטעות..) ורואים בסביבה ילדה, בחורה, אישה או סבתא בת 100, הם מחכים לתגובה הכימית שלנו (דהיינו, צריחה) אם התגובה הזו לא מגיעה שלא בכוונה כמובן, כי אולי לא שמנו לב, הם מאוד מופתעים, אבל, הם לא ייכנעו, (שוב העניין עם הנשמות, אין לי מושג איך הם לא מתים כל פעם שהם מתרסקים להם על הקיר) אז הם עושים כזה רעש בכנפיים, מכירים? לרוב רובנו אז מגיע השלב של הצריחה והטיפוס על כל מיני דברים ( אח, הכישרונות הספורטיביים שאנחנו מגלות לפעמים...) לאלה שלא שומעות טוב את אותו רעש בכנפיים סופם רע ומר, הג'וק החוצפן הזה פשוט מעופף לו במסירות נפש על הברכיים שלהם, אותן מסכנות מרוב הלם לא יכולות לצרוח, אפילו הייתה אחת בארצות הברית נראה לי שמתה מהתקף לב ממש (היא הייתה שייכת לקטגוריה של הסבתא בת ה- 100), טוב אז לסיפורינו, אני עדיין צורחת, מטפסת על השידה וקוראת לאבא, כשאימא שלי מגיעה בריצה, תוך שנייה היינו שתיים על השידה והצרחות הכפילו את עצמם פי שניים, שטובלו במילים כגון: "הצילו דינוזאור" (שמישהו יסביר כבר לכל האמהות ההיסטריות האלה שהדינוזאורים נכחדו מהעולם ממש מזמן.) אחרי כמה דקות של צרחות וכל מיני חיוכים מלאי שביעות רצון של הדינוזאור הזה, הבנו שאבא שלי לא הולך להציל אותנו, וסופרמן כנראה לא שומע את צרחות ה"הצילו" שלנו, פיעפעה בנו ההבנה שזה אנחנו מול הג'וק, או יותר נכון אני מול הג'וק, אמא שלי פשוט הצליחה לדלג מעל השידה ולברוח לחדר השני. (איפה כל המסירות נפש שמספרים כל הזמן על אימהות לילדים שלהן????) "אמא תביאי פליט" קראתי לאמא שלי נואשות,(פליט זה החומר הזה שמרססים על הג'וק והוא "כאילו" מת) "אין, נגמר" צועקת אמא שלי בחזרה, אני הרגשתי באותו רגע כמו יולדת שהודיעו לה שנגמר האפידורל בבית החולים. טוב, להרוג ג'וק זה ממש מסובך, קודם כל אני צריכה לעכל את המחשבה המזעזעת הזו שאני הולכת להרוג ג'וק, (ולא בגלל צער בעלי חיים, תאמינו לי) אח"כ אני צריכה לתכנן איך אני מסיימת את חייו של אותה "חיה חביבה" (אח, קשים חיינו) מצד אחד אני צריכה להשתמש בידיים כדי להחזיק משהו בשביל להכניע אותו, אבל מצד שני אני צריכה לסתום את האוזניים כדי לא לשמוע את רעש המעיכות שלו, עד שכבר החלטתי מה תהיה שיטת הפעולה שלי הג'וק נעלם, אני יורדת מהשידה בזהירות טורבו, ותרה בעיניי אחרי הג'וק הנעלם, ג'וקי ג'וקי צא החוצה, אבא ואמא יקנו לך עוגה. לא ייאמן, אני שרה סרנדה לג'וק, טוב נו, אנשים במצבים מטורפים עושים מעשים מטורפים... לבסוף מצאתי אותו, כיווצתי את פניי בכל הכוח, כדי לקוות שאולי האוזניים שלי ייסתמו מזה, וחבטתי בו עם המטאטא. רציתי לוודא הריגה כשבאותו רגע עלה מהרצפה דמות של ג'וק לבוש בטוניקה לבנה, עם חישוק מעל הראש וכל האויר התמלא מוזיקה של כינורות ונבל, מוזר... (כמובן שעדיין צרחתי, אחרי הכל ג'וק זה ג'וק, גם אם הוא לבן) כנראה שזאת היתה הנשמה האחרונה שלו, ת'אמת שהיו לי קצת נקיפות מצפון כשראיתי את זה, אבל מה לעשות, "לא בוכים על ג'וק שנמעך". הכנתי לעצמי כוס שוקו לאות ניצחון, (אמא שלי פשוט לא כל כך אוהבת כשאני שותה יין) התיישבתי על הספה בסלון ונהניתי מהחיים. (הנקיפות מצפון שלי נעלמו כבר.) פתאום שמעתי מאחוריי רשרוש כנפיים חרישי, הסתובבתי בבהלה: אהההההההההה, חומייני!