[ליצירה]
דוקא שיר מתוק. אולי קצת ילדותי אבל אני לא אומרת שילדותי זה לא טוב. אני גם לא יודעת מה הגיל של הכותבת. אבל הוא חמוד מאוד. וגם עצוב קלות (כי כשאדם נהרג בשל איזושהי סיבה זה עצוב, ואם הוא נהרג בגלל תאונה זה עצוב יותר).
וכן - הגהה. "נכבה" לא "ניכבה". ולדעתי אפשר לומר נכבה ולא חייבים לומר כבה. אבל בטח בלי כל היו"דים האלה.
[ליצירה]
טוב, אם ככה את מאמינה
אז ככה את מאמינה. אני כמעט מתפתה לומר לך "איזה שטויות" אבל תקראי את מורה הנבוכים של הרמב"ם ונראה מה תחשבי אז על מה שכתבת.
בכל מקרה, אני לא משווה אלוהים לבשר ודם אלא נותנת את זה כמשל. בקטע של "דיברה תורה בלשון בני אדם" שכזה.
אבל נו, שויין. איך שנוח לך להאמין. אני מניחה שגם זה בסדר.
אגב, המשפט "יתומים היינו אין אב" לקוח ממגילת איכה, אז אם יש לכם השגות על העניין הזה, תעבירו אותם ישר למחבר האלמותי.
[ליצירה]
לי דוקא היה זקן אחר
לפני שבע שמונה שנים, היה זקן מאוד נחמד מסתובב בתחנה המרכזית (הישנה, זו שעל חורבותיה הקימו את החדשה). הוא היה חרדי על פי מראהו, אבל מהחרדים הישנים, הידידותיים.
כל יום, בדרכי לקו 480 (כשעוד היה אוטובוס של 2 קומות, והייתי ממהרת לתפוס את המקום למעלה מקדימה, או, בלית ברירה, אם כבר נתפס, מקום ליד השולחן למטה, עליו יכולתי להניח ראש ולשקוע בשינה ערבה), הייתי נותנת לו חמישה שקלים, ולפני החגים הייתי נותנת לו חמשה-עשר, או עשרים. הוא כבר הכיר אותי בשמי, והיה עושה לי מי שברך קבוע, כל בוקר. וכשלא הייתי מגיעה יום אחד, הוא היה מברר אם חליתי, או חלילה משהו אחר קרה לי.
ואז יומחד, הוא פשוט נעלם. ואחד הנהגים סיפר לי שהוא חלה ואושפז בבית החולים "ביקור חולים". והבטחתי לעצמי שאני אסע לבקר, ושהוא בוודאי ישמח מאוד. וכמובן ששכחתי, ולא נסעתי. ואחרי איזה זמן סיפרו לי שהוא נפטר.
ומאז, קשה לי להיקשר נפשית לזקנים של התחנה המרכזית. למרות שיש בה, בזקנה של הזיי געזונט, איזה ניחוח מוכר של חברות ישנה..
[ליצירה]
דוקא על פחד ניתן להתגבר הרבה יותר בקלות מאשר על עצב, זה אל"ף.
ובי"ת לכולנו יש חברים, לרובנו יש אהבה. כך שאם אין לך אהבה בגלל פחד זה יותר נורמלי מאשר אם אין לך חברים בגלל עצב, ואם כך אולי הבעיה שלך יותר עמוקה מאשר סתם אדם שטרם מצא אהבה.
בקיצור, לא מסכימה עם הקביעה שלך.
[ליצירה]
הדס, שירה היום לא צריכה חרוזים
וגם לא משקל. האמת היא שהיום אין כל כך הגדרות לשירה.
ועם זאת, זו לא שירה.
שמואל, אתה מנסה להביע רעיון שירי בצורה מילולית-מדוברת מדי. עזוב עכשיו את התוכן (שהוא בעיני מגוחך קלות, אני אתייחס אליו עוד מעט) ותתמקד רגע במילים.
"אך נשאלת השאלה
הנחרצת:
האם,
לרצח ושפיכות – הדמים,
יש כל הצדקה?"
שיר הוא לא טקסט חופשי. אתה לא יכול מצד אחד לומר דברים כמו "אך נשאלת השאלה הנחרצת" כמו היה מדובר בנאום חוצב להבות שאתה נושא מעל בימה זו או אחרת בעוד שבשורות אחרות שלך אתה כן מנסה לדבוק בשפה קצת יותר גבוהה כמו "עוד יכוה גופכם
הארור בקללת,
בין שבעה מדורי –
התופת והזוועה;"
וזה בלי להביא בחשבון את שאר עיוותי השפה שלך (לא ראוי היה שתגיה את מה שאתה כותב?) כגון "תהיי ברוכה!" (כשברור לכל שבציווי מעין זה הלשון צריכה להיות "היי ברוכה") או: "שידכם – השאטה,
עוותה;" (כלא שאטה, ודאי..).
וזה רק מהבחינה הלשונית.
לעניין התוכן, לא ברור לי על מה ולמה יצא הקצף. ארה"ב, כמו כל תרבות, יש בה מן השלילה ומן החיוב. גם בתרבות הרומית שאתה כל כך נהנה לשלול היה הרבה מן החיוב והרבה מן השלילה, אבל לולא היא לא היינו איפה שאנו היום. גם לולא ארה"ב לא היינו איפה שאנו היום.
לא יודעת אם אתה דתי או לא, אז אתה יכול לראות את זה כהשגחה או כגורל עיוור, אבל איך שלא תסתכל על זה, אימפריות קמות ואימפריות נופלות.
ממה שהבנתי מהמבקרים האחרים כאן אתה סוגד לאימפריה הסובייטית. ואני חושבת שאתה יכול לומר את זה רק כיוון שאתה לא חלק ממנה. לו היית חי ברוסיה הסובייטית, לו אותך הגלו לסיביר, או לכלא נידח אי שם, לו אותך החליטה הממשלה, או המשטרה החשאית להרוג על לא עוול בכפך, סתם משום החשדנות שאתה אויב העם, מסתמא לא היית מדבר ככה.
להעריץ שלטון שמעולם לא היית חלק ממנו, כי מרחוק הוא נראה לך רומנטי, כמוהו לדחות שלטון שמעולם לא היית חלק ממנו , כי מרחוק הוא נראה לך מושחת.
תגובות