ילד נולד. שמחה וששון.מתנות מהקרובים,נשיקות מהדודות.. ערימות של חיתולים,ציוד תינוקות,לשמור עליו בשבע עיניים. הילד הולך לגן – איזה יופי! הוא כבר איש קטן! להביא אותו לגן לפני העבודה,לדאוג אם הגננת שורדת – סליחה, הילד...,בסוף יום להתפעל מציור – מופשט משהו – כשכבר נופלים מהרגליים. וכשהילד כבר לא ילד- אולי הוא יעזור קצת? סה"כ כבר בנ"א בוגר, לא? אז זהו – שלא: מוזיקה שוברת קירות, דלת טרוקה וההורים – כספומט... ומה אנחנו,בתור ילדים,עושים כהכרת טובה? מדקלמים בבר מצווה: "ותודה להורי שהביאוני עד הלום"? – נו באמת... אבל אי פעם נוכל להחזיר ולו חלקיק מכל זה? אנחנו צריכים??? איך בדיוק??? – שאלה פילוסופית. אין לי פתרון,רק מחשבה אחת: מחוסר ברירה, אני חוזרת בקרוב לגור אצל ההורים.בגלל המרחק שהיה עד עכשיו,יכולתי להתחמק מהקושי וממש להימנע מלהחזיר.עכשיו אני כבר לא אוכל. אז למען השלום – תקום גדר הפרדה,אני לא יודעת איך ואיפה בדיוק היא תעבור. מה שברור,שלמשא ומתן אני אגיע מנקודת מוצא אחת והפעם מכל הלב: תודה, ממש תודה, כל התודות והאהבה שבעולם –   להורי שהביאוני עד הלום.