כל היום הכאבתי לו. הכאבתי כי כאב לי!!! כאב. כואב. יכאב. מארבע בצהרים עד אחת בלילה הוא היה איתי היום. את השעות אפשר לספור. את מספר הפעמים שהרבצתי לו, מין מכות קטנות כאלה... אתם יודעים - כאילו בצחוק? אותן אי אפשר לספור. ולפעמים יותר בצחוק ולפעמים קצת פחות. מאוד מכאיבה הייתי היום. גם רגשית. כאילו ניסיתי להטביע אותו בסערת הדם שעוברת עלי בימים האחרונים. כי זה כואב... כל כך כל כך כואב. ואז הוא התיישב מולי ואמר לי: "בואי ננסה לבכות ביחד" "איך עושים את זה??" "תסתכלי בנק' מסויימת, בלי למצמץ, ואז באה לך דמעה... ואז תחשבי על הרחמים שיש לך, על העצב. עליך ועל אחרים... והבכי כבר יבוא." ואחרי כמה שניות הוסיף: "ותבכי בקול. תשמיעי קולות של בכי". ניסיתי. זה קשה, מסתבר. לבכות. ובגלל שזה לא הלך. הסתכלתי לו בעיניים. קרוב קרוב. ופתאום ראיתי את עצמי בעיניים שלו. השתקפות. ולא יכולתי לא יכולתי לא יכולתי!!!!!!!!!!!!!! לא יכולה לראות את עצמי. זה מה שכואב! והדמעות פשוט באו... והסטתי את המבט. לא! תסתכלי. את חייבת לראות את עצמך... אז ניסיתי להסתכל. ולא יכולתי לא יכולתי לא יכולתי!!!!!!!!!!!!!! לא יכולה לראות את עצמי!! וככה שוב ושוב... ובכיתי. כן. סוף סוף. אבל זה כאב כל כך... שאי אפשר. אין מי שיכיל את כל הכאב הזה. אז הפסקתי לבכות... כי לא יכולתי לסבול את זה. וזה היה רק ההתחלה. אז אני לא יכולה לראות את עצמי... להסתכל לי בעיניים. זה כואב. כל כך כל כך כואב... "והילדה המשיכה ללכת סחור סחור במעגל הזה, דרך ללא מוצא. ולבד...."