הדבר הראשון שקופץ לי לראש זה המפעל. כן, לסבא שלי היה בית חרושת למטאטאים… נשמע מצחיק להגיד את זה, ובעצם לא כל כך. אם הדברים היו נראים אחרת, אולי היית נותן לי את המפתחות לדגם הראשון שלי, אחרי הטסט. חיוך גאה, אולי אפילו חיבוק? ידעתי ממך חיוכים גאים – תגובה על דברי-חכמה של תינוקת… מעולם לא ידעתי ממך גאווה על מה שאני היום. אתה גאה בי?

והיה גם המרק, סמיך וחם וקצת חריף – "מרק צבאי", קראת לו. אני עדין מסתכלת על המרקים של ארוחת הערב, בפנימייה, ומחייכת. אתה מחייך הרבה. באלבום החתונה של אבא ואמא אתה נראה כמו ברון קולומביאני. גאה, צוחק, ומסתכל לכל העולם המטורף הזה בעיניים. היה קשה לנו אז – זה היה לפני שנים, ובעצם לא הייתי מודעת לזה. נסיכות צריכות לגדול בחדרים מרופדים משי ואטלס, עם פסלונים משנהב. אני זוכרת את השוקולד ההוא, שהיה רק אצלך ואצל סבתא – מעולם לא ראיתי אותו בחנויות.

והיתה גם תרנגולת הבד שגרה על הספה, שהאמנת שהיא מטילה ביצים. מזהב או משוקולד – מי יודע… היום היא כבר לא מטילה כלום, יושבת ובוהה בטלוויזיה.

והזאב.

הזאב שיושב מתחת לגשר, אורב לברווזים. "גערטעק אוזו ליבושקיים"… תראה, אני עדיין זוכרת. כמה סיפרת לי על הזאב ההוא. כמה סיפרת לי בכלל. ההמצאות של סבא, ברצינות תהומית, ואני האמנתי לכל מילה. אני רוצה להגיד לך תודה. בחרתי לעשות את זה דווקא מכאן – כי כאן אני נמצאת היום, במחוזות ההזויים של אלה שמספרים – והרבה מזה כל כך בגללך, סבא שלי שסיפר לי סיפורים על זאבים ואווזות. היום אני יודעת לספר סיפורים משלי, ברצינות תהומית וחיוך.

לא הכל סיפרת. היו דברים ששמעתי, אבל לא ממך; כאילו העדפת לשכוח? אני לא יודעת.

אבל אושוויץ לא שוכחת… היא לא שכחה אותך; והיא חזרה אליך, חמישים שנה אחרי, והזכירה לך. ולי. זה לקח כמעט שנה, נכון?

ועכשיו אני יודעת לספר בעצמי. וכל כך רוצה שתהיה כאן להגיד שאתה גאה בי, אבל אתה לא. ביום ראשון נבוא לבקר – האבן כבר הצהיבה, העץ שלידך גדל ויודע כבר לפרוח, ומסביב יש הרבה שכנים חדשים… העולם זז קדימה. ואני, לשניה אחת, הפסקתי.

כדי לזכור.

אני אוהבת אותך.