"…עמית… עמית…" שמעתי את הקול קורא לי, אבל לא רציתי לבוא. שום דבר עקרוני – פשוט לא היה לי כוח. תנו לישון… "עמית…" פקחתי את העיניים לאט, אבל האור הלבן, שמילא את החדר שבו שכבתי, פילח את האפילה שממנה באתי בעוצמה כזו שמיד סגרתי אותם. אבל נראה שהדבר הזה הספיק לקול שקרא לי כל הזמן, הקול שלא הרפה. במקומו שמעתי מספר אנחות רווחה מסביבי, כאילו שסכנה גדולה עברה. ואז נזכרתי, נזכרתי באור שהתחלף בדיוק לאדום, במשאית שדהרה מעבר לעיקול ולא ידעה שהחיפושית הקטנה שלי רק מתחילה לתפוס תאוצה ושאין סיכוי שאני אצליח לרדת לשוליים בזמן. נזכרתי במכה שקיבלתי בראש מההגה, ואז רק אנשים צועקים, צועקים עלי ושואלים אותי כל מני שאלות מצחיקות, וסירנות ועוד סירנות. ואז - שינה עמוקה, שינה שלא רציתי לעזוב, אבל הקול קרא לי ולא הרפה עד שהתעוררתי. לאחר מספר דקות, שבהם דיברו איתי המון אנשים שאת קולם זיהיתי במעומעם, פקחתי שוב את העיניים. היו שם כל בני המשפחה שלי – ההורים, האחים והאחיות, וגם כמה חברים קרובים שהגיעו ברגע שיכלו, ברגע ששמעו. אמא שלי בכתה מאושר, ואבא שלי אמר לי שזה נס, פשוט נס, ושהרופא המנתח יסביר לי הכל. ניצלתי, הוא אמר לי, לא רק ממוות בטוח אלא גם מנכות, ושבעוד כמה שבועות אני אחזור להיות בריא לחלוטין. כמה פעמים הוא הצביע על רופא אחד, איש גבוה בשנות הארבעים לחייו, שעמד בצד החדר וכל הזמן הסתכל עלי בחיוך מוזר. שיערתי שזה היה הרופא שהציל את חיי בניתוח, שלפי מה שהצלחתי לקלוט ארך כ4- שעות. כשכולם ראו שאני באמת בסדר, הכריז אחי הבכור שהוא מזמין את כולם למסעדה על חשבונו לסעודת הודיה, והבטיח לי שכשאני אצא יזמין אותי לסעודה אישית במסעדה הכי טובה שהוא מכיר בעיר. לאט לאט יצאו כולם מן החדר כשהם מפטירים לי שלום, ואני נותרתי לבדי עם הרופא. הוא התקרב אלי לאט, כאילו בוחן את צעדיו הבאים, וכשהגיע למיטתי התיישב לידי והמשיך לבהות בי במשך מספר שניות. לא אהבתי את זה, את השקט הזה, ולכן אמרתי לו תודה על שהציל את חיי. החיוך המוזר שלו חזר. "אתה יודע, לא אמרתי להורים שלך, אבל במשך מספר דקות אתה היית מת שם, בתוך חדר הניתוח". לא הבנתי למה הוא התכוון. "מוות קליני. היית מת לחלוטין, בלי דופק עצמי, בלי פעילות במוח. ואז פתאום חזרת, ממש קמת לתחיה. אני כבר הורדתי את הכפפות שלי ועמדתי להודיע לכל אלו שחיכו בחוץ שעשיתי כל מה שיכולתי אך ללא הועיל, כשפתאום שמעתי את הצליל של מד הדופק – ומשם הכל הלך כשורה. זו פעם ראשונה שאני רואה דבר כזה, ממש תחיית המתים מול העיניים שלי" הגוף שלו רעד לקראת הסוף, ונראה היה שהוא מתרגש מן העניין מאד, הרבה יותר ממני. לאחר שתיקה ארוכה, שאל אותי הרופא הנרגש, "אתה אדם דתי, נכון? ראיתי שכל המשפחה שלך דתיה. מה אתה חושב על הדבר הזה? איך אתה מסביר את זה? אתה רב או משהו? מה כזה מיוחד בך?" המשכתי לבהות בו ולא עניתי. מאיפה אני אמור לדעת!? מה הוא מצפה שאני אענה, לכל הרוחות!? פתאום הרגשתי שיבש לי בגרון וביקשתי ממנו משהו לשתות. הוא נראה מאוכזב קצת מזה שאני לא משתף פעולה, אבל קרא לאחות ועזב את החדר, לא לפני שהוא מביט בי שוב באותו חיוך מוזר שלא סר מעל פניו לרגע אחד. תוך חמישה שבועות התאוששתי מהניתוח ויצאתי מבית החולים. החברים שלי לקחו אותי למסיבת החלמה, ואבא שלי אמר לי שהוא דיבר עם הרב, שאמר לו שכל שנה ראוי לעשות סעודת הודיה על הנס שקרה לי. אמרתי לו שאני אחשוב על זה, וכשיגיע יום השנה נראה מה יהיה, ושבינתיים אני רק רוצה לחזור לעבודה ולחיים הרגילים. בתפילת ערבית שהתפללנו אחרי המסיבה לא הצלחתי להתכוון יותר מדי; יותר מדי דברים היו לי על הראש. את הרופא שניתח אותי לא פגשתי יותר, אבל שנתיים אחרי התאונה הוא התקשר אלי וביקש להיפגש. אחרי מה שקרה איתי הוא חזר בתשובה, ועכשיו הזמינו אותו לאיזה כנס של אמנון יצחק להרצות על הנושא של חזרה לחיים ממוות קליני. הוא רצה שאני אבוא איתו, שיוכלו לראות ולשמוע את הדברים ממקור ראשון. חוץ מזה, יש לו גם המון שאלות – האם ראיתי אור לבן או מלאכים? האם היתה לי חוויה חוץ-גופית? ואיך החיים הדתיים שלי השתנו מאז? אמרתי לו שאין לי זמן, הודיתי לו שוב על שהציל את חיי, וניתקתי. וחשבתי לעצמי, הוא לא מבין כלום. בשבילו, מה שקרה לי היה התשובה לשאלות שהוא תמיד הרהר בהם. אצלי זה רק עורר שאלות. שאני אבוא ואדבר על מה שקרה לי? מה אני אספר להם!? שאחרי התאונה שלי אני הרבה יותר מבולבל ממה שהייתי קודם? שאני כל היום חופר בחיים שלי ושואל את עצמי למה אני, למה אני, למה דווקא אני נבחרתי להינצל? שהתפילה שלי לא השתנתה בגרוש מאז, אלא אם כבר נהייתה יותר מנותקת, כי אין לי מושג מי זה בעצם האלוקים הזה שבחר להושיט את ידו ולגעת דווקא בי?! רק אל תבינו אותי לא נכון: זה לא שאני לא שמח שניצלתי, שהקב"ה הציל אותי. זה רק שהייתי הרבה יותר מבין אותו אם הוא לא היה מציל אותי. לו הייתי מת, החיים שלי היו הרבה יותר פשוטים.