[ליצירה]
נושא אלומותיו-
אין לי כח להגיב על כל מה שכתבת לכן רק אומר מספר דברים-
התפיסה שלנו לגבי ספורת היא שונה בכמה מובנים. מבחינתי הסיפור, מעבר לגבולות הכתיבה, הוא אומנות, כמו לדוג' ציור. אני לא מנסה לכתוב דברים אמיתיים ודיאלוגים אמיתיים, לפחות לא במובן החיצוני של המילה. כשאני מציירת ציור אתה יכול לומר שזה לא הגיוני שהפרצוף שלה סגול, כי אין אנשים סגולים וזה גם לא הגיוני שהצוואר שלה כתום ובטח לא הגיוני שהיא מעופפת לה באוויר. זה באמת לא הגיוני אם מסתכלים על הרובד החיצוני אבל במובן הפנימי זה בדיוק מה שרציתי להביע כי המשמעות של הסגול בעיניי קשור ישירות למשמעות של הפרצוף בעיניי שקשור למשמעות של הכתום ושל הריחוף וכו'.
אתה יכול לומר שזה לא באמת קיים אבל זה כן, במובן הפנימי של הכוונה.
אצלי הסיפור הוא כמו ציור. זה לא משנה מבחינתי אם הוא יכול לחזור ככה בתשובה ואם האם יכולה להפתח כך. מהבחינה הפנימית זה מוכרח מן המציאות שכך זה יקרה.
לגבי המקורות- מבחינתי הסיפור הוא לא התצורה המוגמרת. אני לא רואה את האידאל בלכתוב סתם סיפור נחמד. לפי דעתי הסיפור צריך לגעת בנקודות מסוימות שכולנו חווים אותם במובן כזה או אחר ועל גבי התשתית של הסיפור- להוסיף את ההתרחשות האמיתית שאחריו (כמו פסלי זכוכית חשופים). זו הסיבה שהבאתי את המקורות כי הסיפור אמנם נגמר אבל זה לא משנה. ההתרחשות האמיתית תקרה כשבאמת ניגע בדברים שעליהם הוא מדבר.
אתה מצחיק, ברור שאני מביאה כאן את טל רעות. אי-אפשר לכתוב על משהו שלא חווית אותו או התמודדת איתו במובן מסוים. ואני מאמינה שאיכשהו כולנו מתמודדים עם הדברים האלה (בנתיבים שונים כמובן). אם יש לך בעיה עם הטל רעות הזו או עם התורה שהיא כותבת עליה- אתה מוזמן לא לקבל אליך את הדברים.
הרבה מן הדברים שכתבת נובעים מהעובדה שלא פתחת את המקורות ולא למדת אותם. למשל- דיברת על הדרך בה חזר בתשובה. אולי במציאות זה לא יקרה אבל מצד הנפש שלו והאשיות שלו והדברים איתם הוא מתמודד- זה הדבר שהכי מתאים לו שבעולם.
תפתח, תלמד ואח"כ תדבר.
[ליצירה]
.
בתור אחת שמבינה כל-כך את ההרגשה של להיות מאחורי המחיצה ולהתבונן בתשוקה במעגל הרוקדים אני מרשה לעצמי לומר כמה דברים:
א. כל ההתעוררות היום של הבנות בלימוד-תורה ורצון לחוות בעצמן את עולם התורה הוא לא משום שפעם הנשים כבלו עצמם למוסכמויות והתכחשו לעובדה שהן גם ר-ו-צ-ו-ת אלא משום שבדור שלנו נשים צריכות את זה. פעם האשה הייתה קרובה בצורה טבעית לכל זה ולא הייתה צריכה ספרים והרצאות כדי שזה יהיה חלק מהעולם שלה. היום, כשאנו כ"כ כבולים במוסכמויות מערביות הקישור הטבעי הזה היטשטש וצריך לשמוע, וללמוד ולשבת במדרשות כדי להשתחרר מכל הכבלים שבנו.
ב. אם כן- בהתעוררות שקיימת היום יש המון המון חיוב אבל כמו בכל דבר יש גם פניות שליליות שצריך להתנתק מהם. הרבנית נעמי שפירא ספרה שהיא באמת מתלבטת אם לחנך את הילדות שלה ללכת לביכנ"ס בשבת או לא, ולמה? משום שאם היא תחנך אותן לזה שבת וחגים בשבילן יהיו בית כנסת ותפילות וכשיגיע השלב שברוך ה' יש ילדים ומשפחה והן לא יוכלו להתפלל בשבת וחגים הן ירגישו תסכול שהן לא חוות באמת את יום הדין ולא חוות באמת את יום כיפור ושבת וכו' וזה יביא להרבה מרירות, ודבר שני- הן ירגישו ש-טוב, אז עכשיו יש ילדים ומניעות שגורמות לי לא לעבוד את ה' כמו שאני רוצה אבל בעז"ה יגיע השלב שכל הילדים יגדלו ויתחתנו ואז אוכל לחזור לעבוד את ה'.
כמובן שזה נוראי. כל אחד עם העבודת ה' שלו ואשה שמטפלת בילדים עוסקת בדבר קדוש כל כך לא פחות מגבר שעומד בתפילת הנעילה.
המסקנה של הרבנית נעמי הייתה שהיא תחנך אותם שכרגע, בשלב הזה של החיים לפני הבעל והילדים עבודת ה' שלהן אכן מתבטאת בתפילות וחוויות רגשיות אחרות אך בשלב הבא הן יהיו במקום אחר.
בקיצור- צריך מאוד להזהר מכל התנועה הזו ולכוון אותה למקום שבאמת כרגע אני צריכה לפנות לי שנה ללמוד תורה כדי שאתמלא, כדי שאוכל לבנות בית של תורה וכו' אבל להבין שכל זמן והצרכים וההתקדמות שלו.
ג. בקשר למה שנאמר על מניינים של בנות- לפי דעתי זו תופעה לא חיובית. יש כאן המון נסיון להשתוות לגבר וגם אם לא- למה בכלל לעשות את זה? אם מישהי רוצה באמת לעשות דברים בשבילו יתברך היא תעשה מה שהוא ציווה ולא תמציא דברים בשביל לחוש פועלת ולא רק נפעלת. זה פיתוי מאוד גדול כי ברור שהייתי מתה להניח תפילין ולהתכסות בטלית ולעשות את כל הדברים הללו שכ"כ מקנאה בבנים אבל זה לא המקום שלי ואת כל התשוקה הזו אני צריכה להפנות למקום אחר.
[ליצירה]
.
בהחלט לא פגעת הרי לא מדברים כאן *עלי* אלא על דברים לשם שמיים.
אבל-
נמאס כבר שמוציאים דבריי מהקשרם ואנסה לברר אותם אחד-אחד.
א. כשדברתי על הנשים של פעם לא התכוונתי ללימוד תורה במישור הלמדני שלו כי ידוע שאז שררה בורות מוחלטת בקרב הנשים. התכוונתי למוסר. פעם נשים היו יותר קרובות למידות טובות ומחשבות מתוקנות והיום אנחנו צריכות ללמוד שוב ושוב ושוב את מסילת ישרים וחובת התלמידים וספרי מוסר נוספים. וגם- לא התרפקתי על העבר וקיוויתי שיגיע הרגע שהעולם יחזור לבורותו. התכוונתי שאז נשים היו צדיקות גדולות גם בלי להקדיש שנים שלימות ללימוד גמרא, חסידות, כתבי הרב וכו' אבל היום התפקיד השתנה והכלים השתנו ולכן האור שאנו מבקשים- אחר.
ב. כשדברתי על מניינים התכוונתי למנייני תפילה של נשים שבהם אי אפשר לומר קדיש וקדושה ודברים נוספים שמפחיתים את מעלת התפילה וחבל לוותר על הדברים האלה, מלבד העובדה שיש גם ערך להתכנסות *כל* הציבור לתפילה.
ג. עכשיו אני כבר מ-מ-ש חוזרת על עצמי אבל חייבת כדי להבהיר:
אני לא מנסה לחנוק את הכמהון הזה.
שוב-
בכלל בכלל בכלל לא מנסה לחנוק אותו.
אם הייתי מנסה לא הייתי מקדישה את השנה הזו כדי להתעסק רק בו. מה שאמרתי הוא שיש בכמהון הזה פניות לא חיוביות שצריך לנתק אותן ממנו כדי שהוא ישאר טהור ומועיל.
וברור שיש מקום לדמויות נשים למדניות וגדולות בתורה ומעשים. השאלה היא באיזה אופן זה בא ובאיזו התיחסות.
כי בטח שזה פספוס של חיים אם אשה במשך רוב שנותיה תחוש את הערגה הזו לבית הכנסת בעוד היא יושבת ממורמרת בביתה וצריכה לטפל בכמה תינוקות צווחניים שמונעים ממנה את עבודת ה' הישרה והאמיתית.
וכמובן שניתן לסדר דברים כך שהאיש שלה יהיה עם הילדים שעה שהיא הולכת לשיעורים וכמובן שהפתרון של מניין ותיקין הוא פתרון מעולה וכמובן שכל שילוב הגיוני אחר בא בחשבון-
השאלה היא מה סדר העדיפויות, ואיך ההתיחסות לכל הנושא הקדוש הזה של גידול ילדים שנוטים להתיחס אל זה כאל דבר בזוי ומדכא (לא חופשיים ללכת לחוגים, לחברות, ללמוד עוד תואר באוני' וכו').
ה"תואר" רבנית התיחס אל עצמה ולא אל בעלה. כנראה שיש נשים שהצליחו לשלב את הבית עם ההתקדמות האישית שלהן שזה דבר מבורך בפני עצמו וגם בהתחשב בעובדה שנשים רבות לומדות היום תורה ויש דברים שבנים פשוט לא מבינים ולכן אנו צריכות את ההבנה הנשית התורנית.
רק דבר נוסף שאמרה הרבנית עידית איצ'קוביץ (מי שלא שמע עליה היא "תלמיד-חכם" עצומה, דמות ענקית שמלמדת תורה באינספור מקומות). הרבנית עידית הייתה עקרה במשך 11 שנים, אני חושבת ובשנים אלו היא זכתה ללמוד את כל התורה הזו שהיא מנחילה לאלפי נשים. בכל מקרה- היא אמרה שכמובן שהיא שמחה שלמדה כ"כ הרבה תורה וזכתה להשתקע בעולם זה והיא מודעת לתרומה העצומה שיש בהיותה דמות כזו בציבור שלנו אבל היא אמרה שאם היו נותנים לה את זכות הבחירה האם ללמוד בשנים הללו או לזכות לחנך בהן ילדים- היא הייתה בוחרת בחיי המשפחה.
והרבנית עידית היא הרבנית עידית.
ויאיר- מה התאריך של היום הנכסף? שתף אותנו כדי שגם נשמח.....
[ליצירה]
.
כבר יותר מדי דברים עצובים לערב אחד.
הזכיר לי שבבנין שלידי עמדה אשה וצרחה לשפופרת הטלפון בקול צרוד, מותש, נואש כל מיני דברים שנורא לשמוע ("אני שונאת אותך, תעזוב אותי כבר, תפסיק להרוס לי את החיים אני אגזור את עצמי") וזה היה עצוב כי היא שנאה אותו ובכל זאת- לא יכלה לנתק לו את הטלפון מרוב תלות.
באמת כבר עצוב מדי.
[ליצירה]
התכוונתי למשל.
עדיין לא ניסיתי לתפוס פרפר אמיתי.
רק בעדשת המצלמה. (אם ראית פעם נערה תמוהה שמתרוצצת במאה שערים עם מצלמה- זו הייתי אני. הפרפר לא הסכים לעמוד על התריס הכחול וניסיתי להכריח אותו)
תגובות