[ליצירה]
.
רעות- אני לא זוכרת אם בתור ילדה דילגתי על התאורים בספרים אבל המחשבות האלו הן מחשבות שבאמת חשבתי כשהייתי קטנה.
אני זוכרת את עצמי עומדת ומפריחה בועות ולוחשת להן מילות פרידה ומנסה לדמיין את הארץ אליה הן עפות, וגם בים- מאז שאני קטנה, כשמגיע גל מלא בקצף, אני מתכופפת ומדמיינת שכל הקצף שמקיף אותי זו שמלת מלמלה מפוארת.
כך שזה כן יכול להיות במציאות.
(כמובן שלא האמנתי בדברים האלה *באמת*)
[ליצירה]
.
אה, ועוד משו- גם אם בכל זאת מחליטים לקחת יוזמה ולהתקשר לאנשים- זה לא עוזר כי הם לא מצליחים למלא את החלל שפעור אצלי כרגע ולאחר כמה משפטים לאים נפרדים וסוגרים את הטלפון עם ריקנות עוד יותר גדולה בבטן.
ואז שואלים מה כן אני צריכה כרגע.
ויודעים את התשובה.
ונכנסים לתוך השמיכה ובוכים.
סתם, לא תמיד זה נגמר כזה טראגי. לפעמים מציירים או קוראים או יוצאים לטיול לילי-לקראת-בוקר.
[ליצירה]
אלי!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!
מה אתה עושה לי בתוך המחשב?
לא חשבתי שתקח את הקטע ברצינות:-)
ראית שלא הכניסו לך את השירים? אני מתקוממת!
[ליצירה]
.
אני דווקא מסכימה עם נעל. האבלות על בית המקדש היא כ"כ מעבר והרבה יותר משמעותית ועוצמתית מהאבלויות הקטנות שלנו. אנחנו יותר מידי מוותרים לעצמינו כשאנו אומרים שזה בסדר, שזה גם חלק מהאבלות. זה לא! זה כל כך מעבר שבן אדם פרטי לא יכול לחוות אפילו קצה שבקצה מזה.
תגובות