מלים מייפות מציאות
טל רעות
-
"לפעמים אני ריקה מצבע, כמו ציור על מדרכה אחרי גשמים, ויודעת שעכשיו הרגע, להוליד מילים"
(אחינועם ניני)
לקט יצירות
קשור אלי
- [ליצירה] * איזו צביטה ענקית בלב. איך מחברים ככה אמת וכאב למילים? לבכות. [ליצירה]
- [ליצירה] . לא, זה לא גירים, זו פנדה מרוחה למדי... [ליצירה]
- [ליצירה] . חמווווווווד!!!! לא הפסקתי לחייך. ואהבתי את סיום ב' או את ג' של יאיר. [ליצירה]
- [ליצירה] . דנה- הדברים האלה לא מיותרים בשלב ה'נַעַרי' של החיים אך מגיע זמן בו הנפש כבר בשלה לשלב הבוגר יותר והרגש רוצה להרעיף עצמו על המקום שנכון לו עכשיו. בשלב הביניים הזה בו הרצון הבוגר עטוף בחיצוניות הבוסרית עדיין- הרגש מתבזבז (בין היתר) כי הוא כבר לא מסתפק בדברים בהם מימש עצמו בעשרים השנים האחרונות אך זה הדבר היחיד שהוא מכיר. כמובן עד שההוא יבוא ויאמר וערוגית- אני לא חושבת שזה גורם לאדם להיות פחות שלם, רק קצת מבולבל. [ליצירה]
- [ליצירה] * וואו... גם משוררת וגם ציירת. [ליצירה]
- [ליצירה] . אני כבר מתארת לעצמי איזה מן ילד היית. בטח היית מהשדונים האלה שכל היום מביטים סביב בעיניים סקרניות ותחמניות ומחפשים במה אפשר לגעת ולחקור ולהחביא ולשחק ולפרק וכו' ושתמיד מלאים במן רוח פרצים כזו שלא נותנת מנוח לאנשים סביבם (היו לך נמשים? כי תמיד הלחיים שלהם זרועות נמשים שובבים) ותמיד הם מסתובבים בשיער פרוע ובגדים מרושלים ובדחף עצום להפגש עם משהו חדש. והכי חשוב- ברגע שאחד מהמבוגרים מניח עליהם עיניים בדיוק כשהם עסוקים בתעלול נוסף- הם מעלים על פניהם ארשת תמימה וטהורה כזו והם נדמים כילדים ציתניים ביותר שכל מאווה-ליבם הוא שהוריהם ישבעו מהם נחת. וכמובן שהמבוגר מחייך אליהם מדושן עונג ומחפש קרבן אחר. (ושניה אח"כ הם חוזרים אל מעלליהם). [ליצירה]
- [ליצירה] השם! למה את עושה את זה? מקפיצה ומקציפה את הבפנוכו. (וזה מכאיב כל-כך). המילים שלך, כמו תמיד, חותכות ובטוחות ומדויקות כל כך. את מדהימה. (נשיקות מאן...) [ליצירה]
- [ליצירה] . את במדרשת עפרה במקרה??????? [ליצירה]
- [ליצירה] . וואו! ביטויים מדהימים. מרגש בלב... [ליצירה]
- [ליצירה] בואו לכאן!!!!!!!!!!!!!!!!!............................................. כדי שתכירו את אחותי :-) [ליצירה]
תגובות