בס"ד יום חמישי ל' באב ה'תשס"ג 16:49 שני דפים מהקורס מוקצבים לי. אותיות ו-ז', וח', ונדטה, זבדה וחרולים. אני במילולי ברוך ה' בסדר, רק שבאות ח' לא כ"כ השקעתי ולא ידעתי את הכל. חרולים זה קוצים. למחר אני צריך ללמוד את נ' וס', אבל אני פה. גם בוני פה, למרות שברגע הזה הוא מתרחק ממני, מאוד פסטורלי ושלו פה, על ספסל האבן הלא מסותתת במעגל; לא ידעתי שזו כזו פנינה, שנמצאת במרחק הליכה מקרית-אתא. קמתי בבוקר עם חשק לבוא לפה – אל הקיבוצים השוכנים כאן, ועשיתי זאת, אחרי התפילה ואחרי העזרה לתלמיד המתקשה, בשעה שעוד ישנו אחי. לא אוהב את קרית-אתא. לא טיפוס של עיר. לא רק בגלל שבעיר יסתכלו על היחף בעין עקומה וביישוב לא. יש משהו בבורגניות הזאת, בחיים ה'רגילים' האלה, שמוציא אותי מדעתי. אני טיפוס של מקום אינטימי, בו כולם מכירים את כולם, איזו התנחלות סטייל אלון-שבות, היחידה שהייתי בה. אבל אני תקוע בעיר התקועה, בין שפרעם, אעבלין וחיפה, ועד שלא אתחיל את מה שמכונה 'הריל לייף', נגזר עלי לסבול. אז אני בא לכאן. לקחתי את הבקבוק שלי וכוס חד פעמית לבוני שיושב ונדרך לשמע נביחה, שתי פרוסות לחם, דפים, עט, ואת ידידי הטוב אטלס הזהב, הלכתי והגעתי לבית-קברות, המשכתי והגעתי לכאן וילדה צעירה שכלבה מקס שיחק עם בוני כיוונה אותי אל שכית החמדה המוצלת הזאת. אך, טוב שיש מקומות כאלו בעולם. אין זמן (לשעון שלי נגמרה הסוללה, ונעים לחיות במנוחה ממירוץ הדקים), אין מקום (דתי עם ציציות בחוץ בלבו של קיבוץ חילוני? לא נעים במיוחד למחשבה. 'רן בשכית חמדה מעל לגבולות המרחב' – זה יותר נעים), רק אני הכותב ובוני היושב. והקם. --- רעש של מכונות. אחת מרחוק, כלי עבודה מעצבנים. הקיבוץ נמצא מול דרך היציאה מקרית-אתא לכביש של חיפה והכביש הזה מול בתי הזיקוק, וממש יפה היה מראה הכרמל הערפילי מול העיניים, אבל מאיפה שהוא שם רעש לא מוגדר מפריע. יש גם רעש של נקר, או של מכסחת דשא או דלת חורקת בצורה מוזרה, וציפורים מצייצות, ועורבים, ומשבים קלילים של רוח. וזהו. אין נפש חיה. כל-כך קל לשאת שתיקתכם, ימים לבנים. אני מאוד אוהב את השתיקה הזאת. בעיר, עם כמה שארצה, לא אמצא מקום כזה. גם בגן חבוי ניתן יהיה לשמוע את המכוניות. הדרך לכאן גם הייתה שקטה, אם נתעלם מכלי-הרכב, הרבה יותר מהגן החבוי שבעיר. אך כאן זהו השיא. האם בוני מרגיש אותו דבר? וגם מי שאינו נשמע, כמו הנמלה שטיילה על הדף וכעת הולכת על ידי, משמיע. את חיפוש החיים, את התמימות. היא משתמשת בכליה כדי לנתב את דרכה בין שערות ידי, כמו שעשו מיליארדי וביליארדי אחיותיה כבר הרבה מאוד שנים. צועקת את זכותה לחיות במגבלותיה. כמונו בעצם, שלפעמים מקדשים את הזכות לטעות. פתאום אני שוב כאן, חוזר אל הקיבוץ. מישהו שקידש את הזכות לטעות זרק על העלים היבשים (?) כוס חד-פעמית. אני אקח אותה לפח אחר-כך. יש כאן גם בניין, 'ארכיון' כתוב על אחת מדלתותיו, ומאחורַי עוד מעגל קטן של ספסלים ופסל של אישה מעורטלת. למה כל-כך שונאים את העורבים על קולם? למה מחייבים אותם לחיות ברגשי נחיתות על כך? זה מה שקיבלו, וזה מה שיהיה, – לו נתייחס אל זה ברוח טובה יהיה יותר טוב (כאילו לאשר את דברי, מקעקע (או מה שלא יהיה) עורב בקול חנוק של בכי). בוני גם משמיע קול חנוק של בכי כשהוא רואה כלב אחר. כל בני-סוגו. אינטרקציה שלהם. בוני שלי הוא חנון קטן, אבל מתוק. רק הרתיעה הראשונית שלו מאנשים מאוד מפריעה לי. ושוב כאילו לאשר את דברי ולגרום לי לתחושת גדלות, עובר כאן אדם בשעה שאני אוכל, ובוני נובח, אש כולו. הוא רק נובח, כלב נובח לא נושך. רק נובח, כדי להסתיר את יראתו הגדולה, כדי להראות לאויב הפוטנציאלי שאיתו לא מתעסקים. יש לו רגשי נחיתות, לכלב הזה, שמביט בי בשעה שאני שר "אין לי ארץ אחרת", וגאה בשלווה המיוחדת הזאת. כי על אף אם אנסה בכל כוח דמיוני הפורה מדי לדמיין שאני בצ'כיה, לסותו או אקוודור, לא אצלח. רק אצלנו אפשר להרגיש את החירות הזאת. האם בקיבוץ יש חירות? האם האדם החי בקיבוץ מאמין שזו הדרך הנכונה, ולכן היא צריכה להיות הדרך היחידה? אף-פעם לא התעמקתי בדרך החיים הקיבוצית. מה גם שכאן זה קיבוץ חילוני. אך השהייה המשוחררת לחלוטין שלי במקום הזה מעלה בי הרהורים. קשה להרהר כשבוני נובח בקולי קולות ומפר בבוטות את השלווה, מתעלם מהשתקותי. קשה להרהר כשאני מנסה לחוש אנשים, והדבר היחיד שאני שומע זה קול כפכפים (אוי, למה לא יחפים!) מרחוק. וכעת, כשבוני התיישב לו בשקט, נובחים עוד כמה כלבים, וזה כן משתלב. אז אולי נביחתו התמימה של הכלב היא גם חלק מהטבע. הרוח כל-כך נעימה! כאילו קיר מונע ממנה, חזקה ככל שתהיה, להפוך לקרה. אני חושב על הילדים בבריכה שנמצאת כאן באיזור, על הילדה שהנחתה אותי, ומהרהר אם קר להם. בטח גם ההורים שלה היו בבריכה בכל יום מימי החופש. מתרגלים את השחייה. שגרה לא שגרתית של קיבוץ. גם אני אוהב מאוד לשחות. ושכחתי את הכרטיס שלי בקאנטרי. אולי אני אקפוץ לשם אחר-כך ואקח אותו. כשחיפשו את המאבד, הגדירו אותי כמישהו עם שיער ארוך. באופן יחסי, שכחו לציין. חופש בחירה הכי חשוב לי. וחופש בחירה זה לא להגיד לי כל רגע שאני צריך להסתפר. אני נזכר שזמן זה גם משהו שחולף ומהרהר מה יכולה להיות השעה. אולי שתיים. יש לי שיעורים של הפסיכומטרי למחר, אבל יש לי עוד דף למלא, פחות שורה וחצי, ואני נשאר במקומי. האם אני ממלא בכוח? לא ולא, שני דפים הם המינימום שהצבתי לעצמי, לא המקסימום. עכשיו צריך רק לבחור מה מתוך סבך מחשבותי ייכנס לפה. בכלל, כתיבה היא פעולה פרדקסולית. כתיבה שנראית טהורה וזורמת, זכה ונקייה, בד"כ גם עברה הרבה עיבודים לפני זה, מהתפרצות הרגש הראשונה, שבד"כ נראית לא מהוקצעת ומגומגמת. באחד הלילות, כשעוד הייתי כותב במחברת לפני השינה, כתבתי קטע על זה. וגם הקטע הזה עובר עיבוד מסויים בשעת הכתיבה, שיכול של מילים, העלאת או הורדת המשלב הלשוני, עריכת פסקאות. האם זה גורע ממנו במקום אחד ומוסיף לו במקום אחר? למה התכוונה המשוררת בדברה על הגשרים הישרים והגבוהים בין אתמול ומחר? לדמיון ביניהם? מחר – קורס של פסיכומטרי, נסיעה לגבעת שמואל. היום, כרגע, השקט האינסופי והאינזמני הזה (ואת זה אני כותב כשבוני נובח ; כנראה השלמתי עם נביחותיו). מה מחבר ביניהם, מלבד משך הזמן? השיעורים שאעשה אחרי שאחזור הביתה, אתקלח, אוכל, אקליד את זה, אנגן בגיטרה ואריב קצת עם אמא על השיער? קיומי? האימונים בגיטרה? הכתיבה במחשב? (לפעמים מתחשק להיות כלב, חיה שנטועה כולה רק בהווה) שרתי את הבית הראשון של שירת העשבים. אני מניח שאם מישהו היה עובר פה, הייתי מפסיק את שירתי או לפחות מנמיך את קולי. למה? האם המבט התוהה והצופה מספיק חזק כדי למנוע ממני לבצע את מאוויי ולהתחבר אל הטבע המזמר? אם ככה, למה אני הולך יחף, כשאנשים קטנים אומרים לי שבאמת השתגעתי לגמרי? ועד כמה קובעים את החיים שלנו אותם המבטים התוהים, החונקים, הקטנים, הלא-מתעמקים ולא-עמוקים? *** בירכתי ברכת המזון, והיה לי ממש קל לברך בשקט הזה על ארץ חמדה שהנחלת לאבותינו. בוני מביט בי בעיניים משתוקקות ומתחיל לעשות פדיחות, השיעורים קוראים לי והם לא סתם שיעורים, ואם בירכתי כשעוד לא הייתי צריך, כנראה יש לזה סיבה. אז אחזור אל כפר המכבי, אל השעה שעכשיו, אל המקום היציב והקבוע, כי הרי אין אפשרות אחרת. נו, אז בסוף גם אני עבד זמן. ...לבבי התרגל אל עצמו ומונה במתינות דפיקותיו ולמתק הקצב הרך מתפייס, מוותר ונרגע כתינוק מזמר שיר ערשו טרם סגור את עיניו עת האם הלאה פסקה מזמר, נרדמה...       (ד"א הגעתי הביתה ב-15:40)