אתם פוסעים בסמטאות
כמו צללים
כמו עיניים.
פיסותיכם משתקפות בי.
שברי מילותיכם.
נזהרת לא להפצע -
מילים חדות וכואבות.
מצרפת אותן,
אחת-אחת,
ומשתדלת להשלים.
עשרים שנה חיכינו.
עוד מעט
ותהיו אחד.
אכן לא מובן.
אני לא רוצה הסבר, רק לדבר אחד, ואולי בעזרתו אפענח את שאר השיר:
מי נמעני השיר? אל מי את פונה?
<ואם זה סוד כמוס אפשר במסרישי>
יאיר, שגם כותב לא מובן בזמן האחרון.
[ליצירה]
אכן לא מובן.
אני לא רוצה הסבר, רק לדבר אחד, ואולי בעזרתו אפענח את שאר השיר:
מי נמעני השיר? אל מי את פונה?
<ואם זה סוד כמוס אפשר במסרישי>
יאיר, שגם כותב לא מובן בזמן האחרון.
[ליצירה]
אויש. זה עדיין כואב כמו פעם. אולי אפילו יותר.
וכל מי שחשב לרגע שאין אמת בסיפור הזה - יש ויש. והיא כואבת כל כך עד שהנשימה שלי נעצרת כל כמה משפטים ומאלצת אותי להפסיק לקרוא ולהחניק את ההזדהות שוב לפני שאני ממשיכה.
הלוואי שהמציאות תוכיח לי שאני טועה.
ואולי יש פה אגואיזם, אבל זה אגואיזם של שניים. מערכת של ניצול הדדי. וזה לא רע אם שני הצדדים רוצים בזה.
"כי כזו את,
חושקת דווקא בכוכבים ולא מסתפקת בירח".
מדהים אותי כל פעם מחדש.
[ליצירה]
אז ככה:
בנוי מצויין. ויפה. את מוכשרת, בזה אין שום ספק.
אבל התוכן... התוכן...
אני זוכרת פעם שהרגשתי ככה - שאבדתי אבל שאין לי טעם לחפש.
אבל את יודעת מה? תמיד יש טעם. אף פעם לא מוצאים את הכל. כל פעם מוצאים משהו, ומלקטים חלק לחלק, וממשיכים לנסות. ולא רק זה. בהרבה מהמקרים, כשמוצאים חלק אחד גם מאבדים שוב חלק אחר.
ובאמת שאין מה לדאוג - אף אחד לא יוכל למצוא את זה במקומך. אין "מוצא ישר". החלק שלך תמיד ישב ויחכה לך במקום שהוא תמיד היה.
מאחת שכותבת דברים כדי להזכיר אותם לעצמה, גם אם הם לא תמיד קשורים לכוונת המשורר...
תגובות