אתם פוסעים בסמטאות
כמו צללים
כמו עיניים.
פיסותיכם משתקפות בי.
שברי מילותיכם.
נזהרת לא להפצע -
מילים חדות וכואבות.
מצרפת אותן,
אחת-אחת,
ומשתדלת להשלים.
עשרים שנה חיכינו.
עוד מעט
ותהיו אחד.
אכן לא מובן.
אני לא רוצה הסבר, רק לדבר אחד, ואולי בעזרתו אפענח את שאר השיר:
מי נמעני השיר? אל מי את פונה?
<ואם זה סוד כמוס אפשר במסרישי>
יאיר, שגם כותב לא מובן בזמן האחרון.
[ליצירה]
אכן לא מובן.
אני לא רוצה הסבר, רק לדבר אחד, ואולי בעזרתו אפענח את שאר השיר:
מי נמעני השיר? אל מי את פונה?
<ואם זה סוד כמוס אפשר במסרישי>
יאיר, שגם כותב לא מובן בזמן האחרון.
[ליצירה]
אויש. זה עדיין כואב כמו פעם. אולי אפילו יותר.
וכל מי שחשב לרגע שאין אמת בסיפור הזה - יש ויש. והיא כואבת כל כך עד שהנשימה שלי נעצרת כל כמה משפטים ומאלצת אותי להפסיק לקרוא ולהחניק את ההזדהות שוב לפני שאני ממשיכה.
הלוואי שהמציאות תוכיח לי שאני טועה.
ואולי יש פה אגואיזם, אבל זה אגואיזם של שניים. מערכת של ניצול הדדי. וזה לא רע אם שני הצדדים רוצים בזה.
"כי כזו את,
חושקת דווקא בכוכבים ולא מסתפקת בירח".
מדהים אותי כל פעם מחדש.
[ליצירה]
בטח זה בככל לא מה שהתכוונת לומר, אבל מה שאני הבנתי מפה, זה שאסור לבזבז את הזמן פה בעוה"ז, כי הוא מוגבל, ואת המנוחה נמצא אח"כ.
רק לא הבנתי למה זה צריך להיות "עשרת אלפים", לעומת האחד שהוא אתה.
שיר מעורר מחשבה ומקסים.
תגובות