אתם פוסעים בסמטאות
כמו צללים
כמו עיניים.
פיסותיכם משתקפות בי.
שברי מילותיכם.
נזהרת לא להפצע -
מילים חדות וכואבות.
מצרפת אותן,
אחת-אחת,
ומשתדלת להשלים.
עשרים שנה חיכינו.
עוד מעט
ותהיו אחד.
אכן לא מובן.
אני לא רוצה הסבר, רק לדבר אחד, ואולי בעזרתו אפענח את שאר השיר:
מי נמעני השיר? אל מי את פונה?
<ואם זה סוד כמוס אפשר במסרישי>
יאיר, שגם כותב לא מובן בזמן האחרון.
[ליצירה]
אכן לא מובן.
אני לא רוצה הסבר, רק לדבר אחד, ואולי בעזרתו אפענח את שאר השיר:
מי נמעני השיר? אל מי את פונה?
<ואם זה סוד כמוס אפשר במסרישי>
יאיר, שגם כותב לא מובן בזמן האחרון.
[ליצירה]
נעים מאוד להכיר אותך,
אחות של טל.
אם הייתי את, הייתי כבר מזמן רוצחת אותה בגלל מה שהיא עשתה לך עכשיו - להיות לנצח "אחות של טל" כאן, בצורה? מה, את לא יכולה לעמוד בפני עצמך?
אבל זה לא טוב לרצוח, אז תנסי לסלוח לה בכ"ז.
בקשר לשיר - גם אני מסכימה עם אלומותיו. אם הוא כבר נותן צריך לקחת הכל. וגם לתת באותה מידה. ולא לפחד לטבוע.
וד"ש לטל ממני - וגם משרה, שיושבת כרגע לידי.
[ליצירה]
הממ...
אלמ-צהיי-ביינה (כתבתי נכון?), אהבתי את מה שכתבת על המס' המרוכבים...
אני דווקא חשבתי על זה מכיוון אחר (הרבה פחות פילוסופי ומעניין משלך:P). אני פשוט הנחתי שאין יחס אליהם מכיוון שהם לא טבעיים... וכנראה שאת הדמיונות שלנו צריך לשמור לספרים, או לעצמנו בראש. צריך לדעת להפריד ביניהם לבין המציאות.
לא שאני נגד דמיון - כל מי שקצת מכיר אותי יודע את זה מצויין... אבל צריך לדעת להפריד.
[ליצירה]
טל,
אני לא חושבת שהוא ניסה לרמוז שאסור לאחרים לפרסם או שהוא רוצה יותר ביקורת.
אני חושבת שהקטע הזה פשוט מבטא את התחושה הזאת של כולנו להרגיש שלמישהו אכפת ממה שאנחנו כותבים פה. שזה לא סתם. שאנחנו לא הולכים לאיבוד בתוך הים הזה של היצירות שבאות והולכות ונגנזות להן עמוק בנבכי האתר, כי יש מי שהמילים שלנו הצליחו לגעת בו לרגע. כי כשזה קורה - זה אומר שבמילים שלנו יש משהו ששייך לכולם, והוא אמת, והוא נצחי.
ככה לפחות אני מבינה את זה.
יום טוב!
(כן, אני יכולה להיות פה לא רק בלילה.)
תגובות