הרוח לקחה אותי.
רוח יודעת לקחת בזמן.
הבועה שהייתי נסחפה,
צבעונית ויפה,
הרחק מהכאב שהייתם לי.
נזהרת מקוצים.
נזהרת מהקרקע.
נזהרת לא לנשום
יותר מדי אוויר.
אל תאיצו בי.
אני מתחילה למצוא את הבית.
משהו עומד להתעורר.
אסתר אור נטובי
-
נולדתי בכ"א שבט התשד"ם, בעיצומו של החורף. נשואה באושר (לטענתו:) ) לשמואל-טובי-אור-נטובי. וזהו.
לקט יצירות
קשור אלי
- [ליצירה] יפה אבל אני עוד לא יודעת מה עדיף בעיני. [ליצירה]
- [ליצירה] איזה דו-שיח חביב... מנסה שוב - זה הדבר הראשון שלך שאני קוראת, ולמרות שזה נחמד (ואין לי שום מושג מה ניסית להגיד בזה), אני חושבת שזה יותר מתאים להקרא "פרוזה", ולא "שירה". [ליצירה]
- [ליצירה] מקסים. לא הבנתי הכל, אבל הרעיון נהדר. (חוץ מזה, אני הייתי מעדיפה לראות איך הפסלים הולכים במקומה... [אבל לא הייתי מוותרת על החיבוק!]) [ליצירה]
- [ליצירה] עצוב. [ליצירה]
- [ליצירה] כן, כנראה שאתה צודק. אולי פשוט פיספסתי משהו. אני עוד אנסה שוב. (אבל בשביל מה הכעס?) [ליצירה]
- [ליצירה] הי, שקופית, תודה על המובאות מהמילון! עכשיו זה כבר קצת יותר מובן לי... [ליצירה]
- [ליצירה] "ללמוד לעוף נגד כיוון הגעגועים". איזה יופי של משפט. את הבית השני אמנם לא הבנתי, אבל זה ממש לא הפריע לי להנות. [ליצירה]
- [ליצירה] נשארתי בלי מילים. כל כך אמיתי ורך, כל כך הרבה אהבה וכאב ביחד. ואיך שהסיפורים התפצלו להם והתחברו שוב לסוף אחד... אני לא מסכימה עם מה שכבר אמרו כאן לפני- הסוף היה טוב. ואופטימי. גם אם הוא היה ספוג בכאב. אהבתי מאוד-מאוד. [ליצירה]
- [ליצירה] וואהאהאווו!!! זה ממש, ממש-ממש מצויין! [ליצירה]
- [ליצירה] אויש. בדיוק כתבתי היום שיר כזה. אפילו עם אותו הדימוי של עץ בשלכת. הבעיה היא שבשיר שלי אני העץ. ולא. לא טוב שכל הפנים חשוף. לא כשהוא פרוץ לכולם. צריך להיזהר, לדעת מה לחשוף ולמי. אפילו שזה מפתה מאוד. בוער מאוד. ממכר אפילו. לכל אחד צריך להיות אדם אחד בעולם להשיר בפניו את כל הקליפות. אבל צריך לבחור את האדם הזה במלוא הזהירות, כי הוא צריך להיות זה שיהיה איתך כל החיים - על כל מה שיש בך. לא טוב להיות עץ בשלכת. אסתר, במונולוג חושפני הרבה יותר ממה שהיא התכוונה... (עץ בשלכת כבר אמרתי?) [ליצירה]
תגובות