התעוררתי מתוך חלום למציאות העגומה. אני דווקא אוהבת לישון לפעמים בצהריים, במיוחד בחורף. "מה קורה לך, רותם, איך את יכולה לישון בלחץ הזה?!", העירה אותי אחותי היקרה מכל, והזכירה לי בפתאומיות את החתונה שאנחנו אמורות להגיע אליה היום. מסתבר שיש לי בת דודה רחוקה, שמעולם לא שמעתי את שמה ולא ידעתי על קיומה, שהחליטה להתחתן. מזל טוב. ניסיתי ללא הצלחה להפעיל את גלגלי מוחי החלודים, ולא הבנתי למה היא הזמינה אותי ואת אחותי. מעולם לא נפגשנו, אז מה היא מחליטה היום, דווקא כשהיא מתחתנת, לחדש (או יותר נכון ליצור) קשר? אפילו לרגע אחד לא חשבתי שאגיע. כשקיבלתי את ההזמנה שאלתי את אימא שלי מי זאת הבת דודה הזאת, ומייד הבנתי איזו טעות אנוש... "דודתי זקנתי, בלהה, זיכרונה לברכה, הייתה סבתא של אבא של כלנית - הכלה. אתן חייבות ללכת,לפחות את, הבת הבכורה, ממש לא נעים אם לא נבוא." - "אבל אמא, אין להם מושג מי אנחנו!", זעזעתי את אמות הספין של אמא שבטוחה שאנחנו המשפחה הכי מפורסמת אחרי הג'קסונים, "מה כאן לא נעים??" - "זו הזמנה לקשר מחודש בין שתי המשפחות! לכו לחתונה, זה לא מספיק רק לשלוח צ'ק!" לא הייתה שום דרך להתחמק.. משמחות משפחתיות ישחרר רק אישור רופא או המוות. הופתעתי מההתלהבות של אחותי מהחתונה הבלתי מזוהה הזו. היא חיכתה ממש בכליון עיניים ליום המיוחל: קנתה שמלה במיוחד, הזמינה תור אצל ספרית ומאפרת, והתנהגה בהיסטריה כללית- כאילו הבת שלה מתחתנת, ולא איזו בת דודה שהיא לא ראתה מעולם. - "מה הלחץ? אני כבר מתלבשת!" עניתי לאחותי תוך כדי פיהוק מאשים. - "את לא נורמלית!" רשפה אש אחותי (השפויה לחלוטין), "אנחנו חייבות לצאת עוד חצי שעה בדיוק! את לא תהיי מוכנה בחיים!!" - "אני? אני ידועה בתור רותם גונזלס, המתלבשת המהירה מהמערב!" - "זה לא הזמן לציניות שלך. מה את לובשת?" - לא יודעת.. אני סתם אזרוק על עצמי שמלה ואתן לך לתת ביקורת.." - "טוב, בזריזות. הדלקתי לך את הבוילר, יש לך בדיוק 17 דקות להתקלח"! המקלחת הקפואה, (אחותי הדליקה את הבוילר בדיוק דקה לפני שהעירה אותי), רק הוציאה ממני את כל האנרגיות. כל מה שרציתי היה להתכרבל בפוך עם איזה ספר טוב. כאילו שיש לי עצבים לחתונות, ריקודי זוגות, דודות מנשקות ולאנשים מאושרים עד עצם היום הזה. אבל, אין ברירה, התפקיד מחייב. נכנסתי לחדר המחומם ולבשתי את השמלה הראשונה שראיתי בארון. דווקא אהבתי אותה, סגולה ארוכה שהדגישה את... הפנים הסגולות מבחילה של אחותי: "מי לובש שמלה סגולה לחתונה?, מה זה הצבע הזה?!" ממש לא היה לי כוח להתווכח איתה, לכן התעלמתי בהפגנתיות והתחלתי להתאפר במרץ. היא כבר הייתה מוכנה לגמרי, ותופפה בעצבנות על הדלת עם המפתחות שביד ימין, כשיד שמאל אוחזת בשקית ענקית. (השד יודע למה.) "זהו, זהו, אני מוכנה!! את יכולה להירגע, נשארו לנו עוד 3 דקות וחצי.." - "זה לא מצחיק אותי," אמרה אחותי שכבר הספיקה לרדת 2 קומות, "ונמרחה לך הצללית." לפי הלחץ שלה בבית, ציפיתי שהיא תנהג כמו מטורפת. הצעתי שאני אנהג, אבל זה רק הכניס אותה עוד יותר לקריזה: "השתגעת?! לתת לך לנהוג?! זה ממש לא מתאים", החליטה בענייניות. על אף שלא ידעתי מה לא מתאים למה, (אולי השמלה הסגולה שלי לריפוד האדום של ההגה?) לא התווכחתי והתיישבתי במושב לידה, (המילים "מושב החותנת" עברו לי בראש), מחכה לגרוע מכל. היא דווקא נרגעה פתאום, שמה גלגל"צ, זמזמה עם הרדיו, והכל היה פסטורלי ושקט- עד ששמעתי את מבזק החדשות. "עד כדי כך את לחוצה?!, כעסתי, "חדשות 18:00!! נגיע לשם, מקסימום, כולל פקקים, עוד חצי שעה, מה נעשה שם, נעזור לערוך את השולחן?!" זו הייתה הפעם הראשונה ששמתי לב לשעה מאז הוערתי באכזריות. - "באמת לא יזיק לבדוק שהכל מתקתק", ענתה אחותי, אני, מצידי, החלטתי סופית שהיא השתגעה, ולכן הפסקתי להתערב. אין טעם. עברו עלינו קצת יותר מדי דקות של שקט. לא הופתעתי כשהיא שוב נלחצה כשראתה את הפקק הענקי שעמדנו בתחילתו. גהה באמת מעולם לא היה עמוס ככה. היא התחילה לדפוק בעצבנות על מוט ההילוכים שנראה די רגיל להיות ב"ראשון" וכיבתה את הרדיו. ("אני לא רוצה לשמוע את הדיווחים", אמרה ברגע של הגיון, "זה רק ירגיז אותי יותר") מה שכנראה הרגיז אותה אפילו יותר, היה הרוגע הפתאומי והבלתי צפוי שתקף אותי. הסתכלתי על נהגים מתוסכלים, הדלקתי סיגריה להרחבת הדעת, (עוד הרגל מגונה שמקצר לאחותי את החיים), וחייכתי אל העולם כמו כלה ביום חתונתה. אחרי 5 קילומטרים בכמעט שעה, השתחרר הפקק, ואחותי דהרה אל עבר אולם האירועים הכי בורגני בגוש דן. הייתי בטוחה שיישברו לי העקבים מהמהירות שבה היא הטיסה אותי במדרגות. נכנסנו לאולם - שבניגוד למה שציפיתי - היה מלא באורחים ובבני משפחה, (דווקא מוכרים). רק אחרי ה"מזל טוב! מזל טוב!" (הפעם בלי ה"בקרוב אצלך" המסורתי, כנראה התייאשו) שמתי לב לרעש ולהתלהבות שנוצרה עקב כניסתנו. אחותי הובילה אותי לכיוון החופה. "יופי", אמרתי לה, "יהיה נחמד להכיר סוף סוף את הכלה". החופה כבר הייתה מוכנה. אפילו הרב כבר עמד שם, (כנראה באמת חיכו רק לנו), רק הכלה המדוברת הייתה חסרה. לפתע, שלפה אחותי הינומה לבנה וזר פרחים מהשקית הענקית שלה, שרבבה אותם עליי, ודחפה אותי למרכז החופה. רגע.. שקית גדולה, מגיעים מוקדם, אחותי מתנהגת כמו רוח סערה, אני לא נוהגת... לקח לי קצת זמן לקלוט... נו באמת! מי לעזאזל לובשת שמלה סגולה לחתונה?!!?!