לכל אחד קרה, קורה, או יקרה משהו מוזר בחיים. לאלון, בחור פשוט מאור יהודה, קרה משהו מוזר בגיל עשרים ושלוש, משהו לא צפוי, אך עם זאת, זה לא היה משהו שהשפיע על חייו, לפחות לא לטווח הארוך. בשלוש ורבע לפנות בוקר, בזמן שהוא צופה במשחק כדורסל מה- NBA, סיאטל נגד יוטה, בשידור חוזר, זה קרה לו. הוא הפך לנייר טואלט. רק לפני שנייה הוא ישב מול הטלוויזיה, מחזיק ביד אחת בקבוק היינקן ובשנייה את השלט של הטלוויזיה, ואז, פוף, הוא נעלם. הספה נותרה ריקה, הבקבוק בירה נפל על השטיח ולא נשפכה ממנו אף טיפה כי הוא היה ריק. השלט גם נפל על הרצפה ונשבר קצת, ככה שאחת הסוללות עפה ממנו והתגלגלה על הרצפה עד שנעצרה ברגל של השולחן שעליו מונחת הטלוויזיה. אם מישהו היה איתו בחדר באותו זמן אז הוא בטח היה מופתע, אבל הוא היה לבד, ככה שאף אחד לא הופתע מההעלמות, הכל המשיך להתנהל כרגיל. רק המשחק הופסק, אבל לא בגלל שהוא נעלם, אלא בגלל שג'ון סטוקטון מסר את האסיסט העשרת אלפים שלו, ועשו לו טקס קצר. אם הוא היה עדיין יושב על הספה מול הטלוויזיה הוא בטח היה מעביר ערוץ, כי הוא שונא את יוטה ואת סטוקטון במיוחד. אולי הוא אפילו היה הולך לשירותים, לרוקן את השלפוחית שהתמלאה מהבירה. אחרי דקה או שתיים של בלבול ובהלה, הוא הבין שהוא נמצא בשירותים, אבל לא זכר למה ואיך הוא הגיע לשם. הוא ידע שהוא אמר לעצמו שכשתגיע המחצית, או שיהיה פסק זמן, אז הוא יקפוץ לשירותים, אבל עכשיו הוא בכלל לא היה צריך להשתין. השירותים נראו לו מוזרים, הכל נראה גדול יותר. הוא היה קצת יותר גבוה מהאסלה, צמוד לקיר השמאלי, החרסינות הלבנות עשו לו קר בגב. הידית של הדלת יותר גבוהה ממנו והניאגרה וכל הקונסטרוקציה של השירותים נראתה לו ענקית. הוא נבהל נורא וניסה למשש את עצמו, אבל זה קשה כשאין לך ידיים. אחרי מאמצים קדחתניים בשילוב המוח וגם קצת כוח, הוא הבין שהוא נייר טואלט. לבן, רך, מחולק למאות ריבועים, ובאמצע תקוע לו גליל חום מקרטון. בהתחלה הוא פחד, לא כל יום, או כל לילה, אתה מוצא את עצמך בשירותים בתור נייר טואלט. הוא גם נורא התבאס מזה שהוא לא רואה את כל המשחק, אף על פי שהוא יודע את התוצאה כי זה שידור חוזר. סיאטל ניצחו את יוטה, ובגדול, עם תצוגת ענק של גארי פייטון. הוא ניסה לא לחשוב יותר מדי על מה יהיה אתו עכשיו, מי הוא עכשיו? עדיין סטודנט שלומד הנדסת מכונות? או סתם נייר טואלט? לבן? אולי הוא בכלל נייר בצבע צהוב או ורוד? מהרכים האלה, הנעימים, שיש עליהם צורות של אפרוחים או כלבלבים. רק שהוא לא מהניירות הקשים האלה, כמו בצבא, הנייר זכוכית הזה ששורף ועושה אדום. אם כבר הוא נייר טואלט אז לפחות שיהיה מהרכים, שאנשים ייהנו להשתמש בו. כמו תמיד הוא חשב על אחרים לפני שחשב על עצמו. לא הגעילה אותו המחשבה שישתמשו בו לצרכי ניגוב (אף, או תחת), הוא היה בחור טוב והעובדה שכבר לא היה בחור, אלא נייר טואלט לא שינתה דבר. הוא היה נייר טואלט טוב. כל פעם שהוא התעצב והמחשבות הרציונליות חזרו והכו בו, כמו מתי ישימו לב שהוא נעלם, איך הוא ניגש למבחן ביום שישי וכיוצא באלה, הוא סיפר לעצמו בדיחות שקשורות בשירותים, אסלות, וחרא. הוא גם שר לעצמו שירים ודיקלם מערכונים של הגשש החיוור עד שהתעייף ונרדם. בבוקר הוא התעורר על הספה, מולו דולקת הטלוויזיה כשהלוגו של ערוץ הספורט מרוח על כל המסך, ובכתובית למטה כתוב שהשידורים יתחדשו בשעה עשר. הוא הציץ בשעון וראה שכבר שמונה ועשרה, הוא מאחר לאוניברסיטה. הוא לא זכר הרבה מהלילה ולא הבין למה הבקבוק בירה שוכב על השטיח, והשלט שבור וחסרה סוללה אחת. לא היה לו זמן לסדר את הסלון, או את המחשבות בראש, הוא איחר. הוא זרק לתיק את כל הקלסרים והמחברות שלו, פלאפון ועטים ורץ לשירותים בשביל לקחת נייר טואלט כי הוא היה מנוזל, אבל כל מה שהוא ראה זה רק גליל קרטון חום, הוא התבאס וניגב את האף בשרוול.