בס"ד הוא התקשר ואמר שהוא אוהב אותי, אם אתה אוהב אותי אז תגיד לי מה יהיה אמרתי לו. לא, אבל אני לא רוצה אותך, אם אתה לא רוצה אותי למה אתה מתקשר? כי אני אוהב אותך. אני מבולבלת, אני לא מבינה, גם אני לא הוא ענה, אני אוהב אותך אבל לא בצורה הזאת. "זה אבסורד" אמרתי וניתקתי. הוא התקשר שוב באמצע הלילה ואמר שהוא אוהב אותי, אז תגיד לי מה יהיה אמרתי, די הוא אמר. רגע של שתיקה, אני דואג לך הוא אמר פתאום, אם אתה דואג לי אז למה שלא תבוא לראות מה איתי? מספיק לי לשמוע שאת לא בוכה. בוכה?! למה שאני אבכה? הכל טוב! פשוט מצויין! אל תעבדי עליי, אני קורא אותך אפילו דרך הטלפון... ואם אני אשבר, כבר לא יוכל יותר, תבוא? אמרתי לך כבר שזה לא טוב נכון? "זה אבסורד" אמרתי וניתקתי. בבוקר שוב צלצל הטלפון, נתתי לו לצלצל כמעט עשרים צלצולים עד שהרמתי, הוא אמר שהוא מתגעגע. אתה משקר אמרתי לו, נו תפסיקי עם הדיבורים הסתמיים האלה הוא אמר, אם היית אוהב ומתגעגע היית רוצה להיות איתי. אהבה זה דבר מורכב הוא אמר. אתה לא יודע מה זאת אהבה אמרתי, לאהוב מישהו זה אומר שאותו אדם הוא האדם שאיתו אתה מרגיש הכי אמיתי שיכול להיות, שאתה מרגיש שאתה יכול לספר לו הכל, לעשות איתו הכל, להיות הכל והוא יקבל אותך תמיד, אדם כשאתה מסתכל עליו אתה מרגיש תחושת חום כזאת בכל הגוף, מן גלים של חום וקור, אדם שאיתו אתה מרגיש שלם וחצי באותו הזמן, אדם שא לידך רק המחשבה עליו מעלה לך חיוך של אושר על השפתיים, אתה, נהנה לאהוב אך לא אותי. דממה. הקשבתי לנשימות שלו בטלפון, בוא אליי אמרתי, אני לא יכול הוא ענה. אז דיי! צעקתי וזרקתי את הטלפון דרך החלון. בערב בא טכנאי עם טלפון חדש, אמרתי לו שבכלל לא הזמנתי טלפון , תוך כדי ההתקנה הוא הסביר לי שמישהו התקשר לברר מה קרה לטלפון שלי והוא הזמין את ההתקנה וגם השאיר לי הודעה- "אני מתגעגע" היה כתוב.. שאלתי אם יש כתובת שהוא נמצא בה, הטכנאי אמר שהוא ביקש שלא לתת לי את הכתובת. בלילה הטלפון צלצל. ישבתי מולו והסתכלתי עליו, דמיינתי איך אני עוקרת אותו מהקיר, שוברת אותו, חופרת מנהרה מסביב לטלפון נכנסת אחרי הכבל לתוך האדמה חופרת ומפלסת את דרכי בין האבנים עד לקצה השני עד לטלפון שלו, נעמדת מולו, ופשוט אומרת לו ש.... ואז הטלפון דמם הצלצול פסק. חיכיתי. עברו מספר שניות והוא שוב צלצל, דמיינתי איך אני שוב נכנסת דרך האפרכסת מטפסת ורוכבת על גלי הקול ו.... הצלצול הפסיק. יכולתי לראות אותו בעיני מנתק את הטלפון ומחייג שוב. הטלפון שוב צלצל. הסתכלתי על הטלפון, איך הוא כזה אדיש, הוא כזה קר רוח. לא משנה כמה פעמים הוא יתקשר, לא משנה מה אני מרגישה, מה הוא מרגיש, הצלצול ישמע אותו דבר. לא אכפת לו מה מדברים, מבחינתו אנחנו יכולים לדבר על החסה בשטחים או על הפיגוע שהיה, הוא בטח לא מקשיב לזה אפילו, זה משעמם אותו. אבל הוא ממשיך לצלצל, בדבקות אינסופית, ממלא את מבוקשו, קורא לי לענות, לדבר איתו, להשלים עם המצב הזה. דמיינתי שאני תופסת את הטלפון מנפצת אותו לחתיכות, מושכת את השקע שלו מהקיר, תופסת אותו בשתי ידיים, נשענת על הקיר עם שתי רגליים ומושכת בכל הכוח, מושכת עוד ועוד עד שהוא מגיע אליי, רואה את הפנים ההמומות שלו, את האוזן שעדיין צמודה לאפרכסת, ואז אני לוקחת..... הצלצול פסק. חיכיתי, עוד כמה שניות עברו, שום צלצול. עוד דקה-הטלפון צלצל. הסתכלתי עליו, מה יכלתי לעשות? אחרי חמישה צלצולים הוא הפסיק. חיכיתי, עברו מספר שניות, חצי דקה, דקה שלמה, כלום. חמש דקות, אין צלצול. הרמתי את השפורפרת והקשבתי, צליל חיוג, סגרתי. עברה רבע שעה-הרמתי שוב, שוב צליל חיוג, סגרתי. אחרי חצי שעה התקשרתי לבזק-כן הכל תקין הם ענו. אחרי שעה נרדמתי על המיטה מחובקת עם הטלפון. באמצע הלילה העיר אותי צלצול בדלת. אני אוהב ומתגעגע הוא אמר......