לירדן היה פשוט הכל. הוא היה חכם בצורה בלתי רגילה, תמיד ידע להשיב את התשובות המדויקות ביותר ולשאול את השאלות הנבונות ביותר. היו לו עיניים תכולות בגוון ירקרק שהמיסו לבב כל בחורה. היו לו שרירים בהיקף שלא היה מבייש כדור פוטבול ממוצע. היו לו מאה תשעים ושבעה סנטימטרים שגרמו למספר לא מבוטל של נקעים בצוואר, והדבר היה יעיל גם נגד טיפוסים מפוקפקים למיניהם שפשוט נסו על נפשם ברגע שקם. השיער שלו הבריק בצורה מיוחדת, והוא ידע להעביר יד בבלוריתו בשעת הצורך כדי להבליט זאת. היה לו אוסף גרביים מיוחד ונדיר. לטענתו חלק מהגרביים באוסף היו שייכים לבן גוריון, עוד מתקופת ייבוש הביצות. (הממ..??) ברשותו היו משקפי השמש הכי אופנתיים, מהסוג שאפילו אם תרכיבו אותם ביום הכי גשום בשנה לא תיראו מגוחכים. כולם מאוד אהבו אותו, ותמיד הוא היה מוקף במשפחה וחברים. בכל זאת, ולמרות כל אלו, הוא היה מדוכדך. עצב אחד ניקר בליבו.. יותר נכון שבר את ליבו. הוא לא הצליח להירדם בלילות. העיניים הכחולות האפירו, השרירים החלו להידלדל, קומתו שחה משהו, אפילו מצב הבלורית שלו הדרדר. גם העיסוקים החביבים עליו ביותר, כמו סידור אוסף הגרביים שלו לפי סדר כרונולוגי, לא הצליחו לשפר את מצב רוחו. זה לגמרי ערער את בטחונו העצמי ושאב ממנו כל שמחה אנושית. כי מה יעזרו לך עיניים, שרירים, גובה, בלורית, גרביים משקפיים ושכל אם אתה לא מסוגל להרים גבה?!